והיא הייתה עצובה ופניה סותרות, קדרות ביופייה נסתרות.
ואנוס חיוך בשפתיה, הניא אנשים בה לחשוק, טועים שמוח שמחה
מרחוק.
והיא הייתה עצובה ועיניה רכות, כל כאבה הן מסגירות.
אישה עגונה ופניה רכות, נחבאת ונבוכה אל קירות,
איש לא יבין ולעולם לא ידע,
סוד כאבה של אישה עצובה.
והיא הייתה בודדה, נחבאת מכל נבובים, חומדי יופייה הכוזבים.
וייחלה ליחיד, לאיש חמודות, יפיג מליבה אש נעצבות.
והיא הייתה עצובה, כבר עיניה דומעות, בושש לו יחיד כאבה
לכבות.
אישה עגונה ופניה בוכות, נחבאת ונדכאת אל קירות,
איש לא יבין ולעולם לא ידע,
סוד כאבה של אישה עצובה. |
