גשם ירד על הרחוב הומה האדם.
ירד ברכות וליטף כל עלה ועלה, זרם במורד הכביש, זלג בין מרצפות
האספלט תחת רגלי האנשים.
רוח קרירה נשבה בקלילות והסבה עונג לחלק מן העוברים ושבים,
האוויר התמלא בריח חורפי של גשם טהור.
היא יצאה אל הרחוב, שרווליה מופשלים ולקחה שאיפה עמוקה לריאות
מן הריח הממסטל ששרר בחוץ. ריח הגשם והקרירות שעטפה אותה מלאו
את ליבה באושר רגעי ושטחי ובתחושת אופטימיות מזוייפת.
היא התבוננה ברחוב הטהור והנקי והוא העלה על פניה חיוך. חיוך
שלא יכלה להסביר.
פעם פחדה מהחורף, במיוחד מאז שהוא עזב והותיר אותה ואת ליבה
לקפוא מקור. אבל הפעם הייתה לו לחורף תחושה אחרת של חמימות לא
מוכרת. חמימות שאולי העידה עליה שסוף סוף היא מתגברת.
חרטה הציפה את ליבה על כך שלא יצאה לרחוב מספר דקות קודם לכן
כאשר מופעו של הגשם היה בשיאו, היא הביטה לשמיים ונשאה תפילה
לכמה טיפות של גשם שיזלגו על פניה.
הוא גם אהב את הגשם, ואת החורף. וגם אותה. עכשיו גם היא אוהבת
אותם, ובעצם גם אותו, או שאולי רק מתגעגעת היא לתחושת היציבות
בחייה.
הרחוב הומה האדם הפך שקט יותר, לרגעים קצרים כל כך התמכרה לריח
המלטף שבאוויר עד שהרגישה שקט מוחלט, כאילו רק היא לבדה, צועדת
ברחוב הטהור והשקט.
היא התיישבה על ספסל, עוד לח במקצת אך זה לא הפריע לה, כל כך
שלווה הייתה נפשה עד כי היה נדמה ששום דבר לא יכול להטריד אותה
ברגעים קסומים אלו. כל רצונה היה לשבת על הספסל הבודד הזה, אשר
הזכיר לה אותה עצמה, ולחכות לגשם המיוחל שודאי עוד ישוב.
הוא חייב לשוב.
השעות עברו, כבר כמעט צהריים, השמש החלה לצאת מבין העננים
האפורים שבשמיים והחיוך שהיה מרוח מאוזן לאוזן החל אט אט
להימחק, תקוותה דעכה והיא הבינה שלשוא חיכתה לרדת הגשם .
הוא לא ישוב.
היא נטשה את הרחוב החם והדביק וחזרה לביתה כבויה מתמיד. היא
סגרה את הדלת, התיישבה בסלון, הביטה בחלון, אל הרחוב הסואן ואל
הספסל שכבר התייבש. את מקומה עליו תפסו כמה ילדים.
הוא כנראה כבר פחות בודד ממנה.
אל מול מראות אלו, במבט קודר ועצוב הרשתה היא לדמעות לרדת
ברכות וללטף את לחיה. הדמעות זלגו מעיניה, על פניה והיא לא
הבינה.
לא הבינה למה עכשיו, כשהגשם סוף סוף זולג על פניה, היא לא
מסוגלת לחייך.



                                         

22.4.10
גשם בוא..