הגעגוע שלך מתבטא בפנים רבות שמביטות אל תוך עינייך האבודות.
ועם חיוכם החם והעיניים שכל כך רוצות, את מקווה שתצליחי להשתקם
ולחזור אל מיטבך, או לפחות לרגעים בהם היית חזקה יותר. הוא
משקר לך במילים יפות, וגם זה שאחריו, וזה שאחריו. ואת בולעת כל
מילה בשקיקה, מערפלת את חושייך, מנסה לשקר לתת מודע. המילים
הכי יפות באות אליך ברגעים שגויים, חלולים, כשמבטך נודד מעבר
לכוס הבירה שבידייך. ואין בידך לתעד את המילים הכל כך נחוצות
שהיית רוצה לחרוט על קירות ביתך. כי אין עדיין בית, והמילים
מתמוססות ונעלמות באוויר הסמיך והמלא עשן שבבר. וכשאת מנסה
לשחזר אותן בבוקר למחרת, את מבינה שזה אבוד כמו גם הניסיונות
שלך לקום שוב על שתי רגלייך.
תמיד רצית ללמוד לרקוד. לצייר עם עיפרון בלבד, לצלם את הרגעים
העצובים ביותר שאליהם אנחנו מתכחשים. רצית כל כך הרבה דברים
יפים. והחלומות שלך מתעופפים להם אי שם, כשאת עסוקה בלהרוס
חלומות של אחרים. מילים חדות, יורה לכל עבר, ופוגעת באלה שעוד
לא הספיקו להתרחק. ומתחרטת כבר באמצע המילה, אבל האמת כבר
מהדהדת בחלל החדר, וכבר מאוחר מדי להסביר את העוקצנות הבלתי
נסבלת שלך. את המרחק שאת כל כך מנסה לשמור מהעולם. ואיכשהו עוד
לא התייאשת מגעגועיך לאותו דבר שלא קיים, למרות שכבר יודעת
עמוק בפנים שמאוחר מדי...