אני מחשיבה את עצמי כבחורה די עצמאית. מוציאה לבד את הג'יפה
בכיור, יודעת להחליף נורה ואפילו לדפוק בפטיש בלי לשפד את
האצבע, לא זקוקה לליווי גם כשחשוך ובאופן כללי עובדת למחייתי.
אבל כשה'רנו' הישנה שלי התחילה להשמיע קולות בשעה אחת בלילה על
כביש החוף וההגה הפסיק לציית נפלט לי בקול קטן "כוס אמק רק לא
פנצ'ר". ירדתי לשוליים, יצאתי מהרכב בלי לכבות את המנוע מתוך
מחשבה צלולה שלא לעודד את הרכב להמשיך בקו הלא מוצלח שהתחיל
פה. עוד לא הספקתי להשלים חצי הקפה כשראיתי את הגלגל השמאלי
האחורי מונח רופס על הכביש, כנוע ועלוב. מרוב שנראה עלוב אפילו
לא היה לי לב לקלל אותו.
הרצתי מהר אלפי אפשרויות בראש, אף אחת מהן לא כללה החלפת גלגל.
מעולם לא פגשתי את הג'ק ההוא ולא נראה לי שעכשיו זה הזמן לעשות
בינינו היכרות. הושטתי יד לאחורי הג'ינס שלי ואחזתי בו בהכרת
תודה, בטלפון הנייד שלי. זה מהרגעים האלה שאתה ממש אוהב את
הנייד שלך אהבת נפש ומודה לקידמה, לשנות ה-2000 ולתרבות
הצריכה. לחיצה ארוכה על שלוש הביאה אותי ליעל, הנפש היחידה
שיכולתי להעלות על הדעת שבטוח ערה בשעה כזו. יעל היא האחרונה
שעשויה להבין בג'קים ובגלגלים אבל באותו רגע הייתי זקוקה לקול
מוכר ומרגיע, גם אם חסר אונים בדיוק כמוני.
התייעצות פסגה עם יעל הביאה אותי לעמוד קרוב לשוליים הצהובים,
יד אחת מושטת בתשעים מעלות וביד השנייה יעל, צמודה לאוזן. לכל
מקרה שלא יהיה.
אני לא מאשימה אותם, באמת שלא. גם אני לא בטוחה שהייתי עוצרת
בשעה אחת בלילה לרכב תקוע, למי יש כוח עכשיו לצרות של אחרים.
כשאתה דוהר בשעה כזו על כביש החוף מחשבות על המיטה שלך ממסכות
את כל המראות בשוליים וגם את רעשי המצפון.
אחרי חמש דקות, שבחושך נראות לפחות כמו חמש עשרה, אמרתי נואש.
ויתרתי על הכבוד שלי והחלטתי לעשות את הלא ייעשה לבת שלושים
עצמאית. התקשרתי לאבא. אבל מישהו גדול ממני ומאלוהי הטכנולוגיה
החליט עבורי שלא בכזו קלות אני הולכת לוותר על העצמאות שלי.
מענה קולי. אני לא מאמינה בכוחות על וגם גורל הוא לא מהדברים
שמנחים את חיי, אבל אמרתי לעצמי שאם ככה אז ניתן עוד הזדמנות
אחרונה לנהגי עם ישראל לפני שאני עושה צעד אל-חזור ומחייגת
לבזק של ההורים.
יצאתי שוב מה'רנו' הבטוחה, הפעם הנייד דומם ויכול רק לשמש
כנבוט בשעת הצורך. לא יעל ולא כלום, אני ואני.
כנראה אוהבים אותי למעלה, או לפחות פה למטה, אבל בעירבון
מוגבל. עצרה לי מונית. גם משהו.
התקדמתי לעבר המונית, מריצה לעצמי בראש איזה נוסח של דברים
יהיה הכי פחות פתטי, עם זאת אסרטיבי ובטוח, אך גם נשי ומעורר
אמפתיה. לא קל. כשהגעתי לחלון שפתח לכבודי לבשתי חיוך והסברתי
לו שאני לא מעוניינת בשירותי המונית שלו אבל נתקעתי עם פנצ'ר
ובחיוך נוסף השתדלתי להסוות את "ואני לא כל כך יודעת מה
עושים". יכולתי לשמוע את המחשבות שלו מתדיינות במהירות, שוקלות
ועושות מאזן כוחות זריז נוכח המידע שזה עתה הוצג לו. נפל דבר.
יצא מהמונית. אינסטינקט הישרדותי גרם לי לתהות לשנייה אם אני
רשאית לצהול מבפנים כמו שאני אכן צוהלת או שאולי קצת פחד לא
יזיק פה. בכל זאת כביש החוף אחת בלילה, אני והנייד שלי ועכשיו
גם נהג מונית משופם.
הלכנו לכיוון הרכב שלי, אני קצת לפניו, הגענו והצגתי לו את
הראיות. "כן, זה פנצ'ר" הוא הסכים עם האבחנה הלא מקצועית שלי.
לרגע נתקפתי חרדה, אולי רק בא לאשר ועכשיו יחזור למונית שלו.
כדי לא להניח לאפשרות הזו להתרחש אמרתי מיד "נראה לי שיש לי
כאן גלגל רזרבי, רק אני לא יודעת בדיוק איפה". חששתי לחינם.
בעוד אני מהססת לגבי הרזרבי הוא כבר פתח את הבגאג', שלף משם
ביד מיומנת מכסה שלא ידעתי אפילו שקיים, כמו דלת פלאים למוסך
קטן שנסע איתי כל הזמן ללא ידיעתי. הוציא משם מזוודה, פנס ואת
ג'ק - כך הסתבר לי כעבור כמה דקות. עמדתי לידו מעט כפופה ולו
רק כדי להרגיש שאני לא לגמרי בלתי מועילה פה, בזמן שהוא הכניס,
משך, הוציא, הזיז, הבריג, הרים, הוריד החליף וכל זה בדממה
גמורה. כעבור כעשר דקות לא היה זכר לרפיסותו המעליבה של הגלגל
הסורר ובמקומו עמד לו בגאווה גלגל חדש, שחור וחטוב. לי לא נותר
אלא לרכון לצידו ולהתפעל בהוקרת תודה על התפעול המרשים והמציל
שלו. הנהג המושיע שלי ארז את כל הכלים וכשהתרומם וספק כפיים
כמודיע על סיום העניין, אמרתי לו "באמת תודה" עם חיוך כנה
ושאלתי לשמו, כי בכל זאת חלקנו כאן רגע. "מוחמד" הוא ענה לי
בקול חלש ומעט מהסס. 'מוחמד' חזרתי על שמו בלב והשתדלתי מאוד
להראות כאילו אמר 'רונן'. בקול אמרתי "תודה מוחמד". הוא חייך
אלי בחזרה ולחץ את היד שהושטתי לו. מחשבה שחלפה במוחי גרמה לי
להגיד לו שיחכה רגע, נכנסתי לרכב ויצאתי עם הארנק ביד. "אני
רוצה לשלם לך, בכל זאת, זה הזמן שלך, אתה נהג מונית" אמרתי תוך
כדי שאני שולפת שטר של חמישים שקל. עוד לפני שהספקתי להושיט לו
את השטר הוא עשה עם היד שלו תנועת 'עצור' עדינה "לא, לא, אני
לא לוקח ממך כסף. עשיתי את זה מהלב". התעקשתי עוד רגע וגם הוא,
והשטר חזר לארנק. אמרתי "שוב תודה רבה", מוחמד צעד אל המונית
שלו, אני נכנסתי ל'רנו' שלי, נשמתי נשימה אחת ארוכה והתנעתי.
כשעליתי שוב על הכביש חייגתי ליעל וסיפרתי לה על מוחמד ועל זה
שיש אלוהים. "אחלה סיפור ליום העצמאות הבאת פה" היא ענתה לי
ורק אז קלטתי שאתמול היה ערב יום העצמאות. שישים ואחת שנה
למדינת ישראל.
פתחתי חלון, נתתי לרוח הלילית להיכנס פנימה והרגשתי איך היא
וקריצה של התרגשות מציפות אותי. כן, יש גם פנצ'ר טוב.