|
אל הדרך יצא
עם תרמיל ושמיכה
על כלי שיט ישן
בלי לדעת לאן.
מכתב היא השאירה
ובמילים פשוטות הסבירה
שהכול נגמר
ומבחינתה הוא מיותר.
בעיניים דומעות
קרא כל אות ואות
שסיפרו לו בפרוטרוט
את שלבו מאן לקלוט.
שכב על הסיפון
וראשו בין ברכיו,
בכה על הכיוון
שנעלם מחייו.
וכך כשכולו קופא מקור
בדימדומים שבין חושך לאור
הביט אל הים השחור
וידע שכבר אין לאן לחזור.
על המעקה טיפס
רק בשביל לבדוק
טיפה הוא היסס
את גופו ביקש לזרוק.
הים לוחש לו בפיתוי
עזוב כבר אין לך סיכוי
בערפו נושבת הרוח
בוא אל חיקי לנוח.
שוב את המכתב קרא
שוב ושוב לבו נקרע,
כשבידו המכתב
ובלבו שאגה
אל החושך נשאב
ושפתיו לוחשות את שמה... |
|
|
כן, אני יודע
שזו צורת האמנות
הנחשבת ביותר
בימינו. הגסות
הזו, שהיא תמיד
הגדולה ביותר
האפשרית ושמושגת
במאמץ הקטן
ביותר
האפשרי...
ולא תאמינו כמה
שניסיתי לאהוב
את זה...
אבל פשוט לא
הצלחתי.
אחד שרצה להיות
סנוב של סלוגנים
קצרים. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.