I

כמה אליך. היי אשר תהי,
קרני השמש הללו ודאי מגיעות
גם אליך, שוזפות את עורך
שליטפתי לפני זמן קצר. כל נהרות
בבל מפרידים בינינו והדם הזורם
בהם רוקע סיפורי אלף לילה
ולילה, וימים אחדים.

בזים טסים אל האופק, רחובות הנהר
שוקקים, כל ימי מחר מתאפשרים בשקיעה.

רגע טהור. הכל שקיעה, זמן סגירה
של פרקים בהם היינו ודרכים חדשות
מסתמנות במחשבה. פרץ רגשות
גואים ממלא עתה את התמונה,
משחיר את פני החמה.

איזה כוח עליון מתערב בסיפור, מצווה את
השמש לשקוע, את המלך ללכת לישון.
ורק המשורר חסין לרוחות הצפון, לערפול
החושים, לתרדמה הנופלת. הוא כותב על
השמש בדיו שחור,
"הבורות היא ברכה" - לכך
הוא איננו מסכים.

הגבעות מכסות. העצים מציירים. חגים
נגמרים וימים רגילים מגיעים. חלומות
נשברים, פעמונים קוראים ללדת,
ללכת, ליפול על הארץ, לבכות.

הנהר מטהר כי הוא עשוי מדמעות
שאת ואני לא יודעים.

על כל המרפסות עכשיו נכתבים שירים, וכל
הידיים נצמדות זו אל זו בברכה, בתפילה
חרישית
לשלום השקיעה.

מעגלים נסגרים נפתחים,
את בליבי כמו כתום השמיים.


II

כל הכוכבים נוצצים נוצצים.
באתי אליך והייתי. גשרים ארוכים
תלויים על נהר, להבות על המים, כלבים לירח,
הלמות. כשנגמרת השורה
מתחילה התבוננות.

במלכודות הזמן שלך אני אבוד,
נזרק בין השורות כמילה החשובה
ביותר שאובדת בכאב.
המפגש חד כשחר, כרגע הזה
שאינו נכתב ואינו נקרא ואין מלבדו עוד.


III

את כל הכוכבים טמן
בחיוך רחב
עמוק בנהר.
מילמל כמה מילות ברכה
תודה
וכיוצא בזאת,
ופנה ללכת. המים הקדושים נשארו במקומם.