יום העצמאות שלי יחל ברגע שאני אלמד לקבל את עצמי.


כלומר?


הטראומות שחוויתי בתור ילד-נער, הפכו אותי לבחור מלא פחדים
וחרדות. וזה לא נורמלי. למה? כי אני לא חי את חיי, אני נותן
לפחד שלי להוליך אותי שולל. אני נותן לחוויות בחיים שלי פן
שלילי (מה עלול להשתבש) וחבל. אבל מה אני אעשה? ככה חונכתי.
שאם לא אתנהג כצפוי אקבל מכות והתעללות.

אומנם אני בן 19, אבל אני מניח שהגיל הריגשי שלי הוא נמוך
בהרבה. בעקבות הטראומות והמשברים שחוויתי כנראה נתקעתי איפה
שהוא בגיל 5. וזה ממש לא בסדר. פיספסתי המון חוויות שלי בגלל
שאני אולי עדיין תקוע בגיל 5.
ואולי בגלל זה התחיל איתי כול הקטע הזה של לצלם חוויות. כי כול
כך הלכתי לאיבוד, שהייתי חייב תזכורת ממשית לעובדה שכן ביליתי
פה ושם, אבל מה שזכור לי כול הזמן זה שאני בדיכאון.

עברתי המון משברים (שאין צורך לפרט כאן) אבל מה שהכי כואב לי
היא העובדה שאין לי אבא. אין לי אבא שיתן לי עמוד שידרה, אין
לי אבא שיחנך אותי, אין לי אבא לשום דבר. (אומנם הוא חי וקיים)
אבל הוא לא קיים עבורי.
צריך להתמודד עם המון בעיות בעקבות כך.

הייתי צריך לנתק את עצמי ריגשית כדי שאוכל בכלל להתמודד עם
העולם (שהפך ונהפך לעולם מבודד יותר עבורי) הייתי שם על עצמי
כול כך הרבה מסכות כדי שלא ידעו מי אני, הייתי בורח מכול דבר,
כדי לא להתמודד עם שום דבר. עד שאני בעצמי בכלל לא זכרתי כבר
מי אני.

ולמרות זאת, הייתי כתב בעיתון בכיתות ט' ויב', הייתי בחצי גמר
גיאולוגיה ארצי בכיתה ח', התנדבתי שנה בבית לילדים נזקקים,
קיבלתי תלמיד מצטיין בסוף יב' והגברתי ביולוגיה
וביוטכנולוגיה.

איך? אני מתחיל להפנים שזה לא בא ממקום אמיתי. אלא הצורך
בתחרותיות, להוכיח, הנה תראו! אני משהו!

אני גם מתחיל להבין שזה בא ממקום לא נכון. כלומר? לא הרגשתי את
זה באמת בי, אלא סתם נתתי לעצמי לזרום לעוד מעשה לחיות למרות
שאני ריגשית מת.

כול כך נכה ריגשית שאפילו הפחד הכי גדול שלי, שהיה להתגייס
לצבא וכול כך התנתקתי ריגשתי מעצמי שלעזאזל אני כבר שנה וחצי
בצה'ל! אני?! שפחד לא להיות לילה אחד בבית הייתי סוגר במשך 8
חודש 311 ואפילו היו פעמים שנהנתי בבסיס. אבל לא פתחתי מילה על
זה.

למה? כי כולם עושים צבא וכולם מתמודדים עם זה. ולמה שאני אהיה
שונה? מה אני? מצורע?!

יש לי המון בעיות עם הכול. אתם יותר ממוזמנים לקרוא לי מתוסבך,
ואני לא אפגע. אתם יודעים למה? כי כבר לא אכפת לי. אני אדם
מתוסבך גאה! אולי אני כן קצת אפגע. אבל לא נורא, אני לפחות
אגיד לכן מתי זה יתחיל לפגוע בי.

אני בן אדם דיכאוני ומאוד רגיש, כול מילה הכי קטנה שמעבירה
עליי ביקורת, אני ישר נסגר ונפגע קשות. ואף חושב, למה? למה הבן
אדם הזה שפט אותי? מה כול כך רע בי?
לא הייתי מאמין שיש לי חברים, הייתי מרגיש הכי בודד בעולם
(אפילו היום) אבל לאט לאט זה משתנה.

בורכתי בבן זוג מדהים שמחר נחגוג שנה ו3 חודשים ביחד. הבן אדם
המדהים הזה אחרי כול מה שאני מעביר אותו, יושב איתי עד 00:30
עם אימא שלי ב3 שעות שיחה כדי לעזור לי לצאת מהדיכאון שאני
נמצא בו. ולא רק זה, גם היום הוא יצא איתי לטיול עם הכלב ובמשך
שעתיים הוא פשוט נתן לי מוטיבציה ועזרה וטיפים ואמר לי שכן יש
מישהו שאכפת לו ממני ושאני מושלם בשבילו. ואני 10. בשבילי זה
היה מדהים. לדעת שאשכרה אני לא מצורע. למישהו אכפת ממני, מישהו
אוהב אותי ואני מתחיל להבין שזה לא רק הוא (אולי זה יקח לי עוד
הרבה זמן להבין ולהפנים אבל לפחות אני בדרך).

המשפחה שלי די מפורקת. כלומר לגמרי מפורקת, בתור ילד לא היה לי
עמוד שידרה של משפחה ולא היה לי למי לפנות, לכן התעללו בי בבית
ספר וזה גרם לי לעוד יותר טראומות וחוויות קשות. ואף פעם לא
הייתי מתמודד מול הילדים האלה, כי הייתי חושב שזה מגיע לי! אתם
מבינים? לחשוב שזה מגיע לי, התעללות בבן אדם. מה לעשות, ככה
חונכתי.

היום זה מצב שונה בתכלית, כיום אם מישהו יאמר לי מילה לא
במקום, הוא יצטרך לצפות לאגרוף שיבוא אחריו. אבל אז, באותה
תקופה (כיתות ג' עד יב') זה היה מאוד שונה, מילה אחת לא יכולתי
לומר! כי פשוט פחדתי. מה שפיתח אצלי עוד יותר פחדים וחרדות.

היום אני עדיין מפחד, ועדיין חרד. אבל לפחות אעשה משהו בנידון.
אומנם זה יקח לי קצת זמן אבל אני אומר על זה משהו.

אני לא יודע למה אני כותב את זה, אני כן יודע שאני צריך לכתוב
את זה. אני בתחילתו של תהליך, אני מקווה שהפעם תהליך אמיתי.

יום העצמאות שלי יתחיל, כשאני כבר לא אפחד ואהיה חרד. יום
העצמאות שלי יתחיל כשאני אדע ואפנים שזה אורון וזה אחלה שזה
אורון. והבחור הזה מושלם כמו שהוא.