אור יקרות נח על בבואתי הגרומה, מתחת לגבינים היו עיניים
טרוטות נראה שגם שערי המדובלל מאס בראשי. שעה קלה עמדתי כך מול
המראה והבטתי באיקונין מנסה להניח את היצור האמורפי הזה לכדי
ממשות מתקבלת על הדעת. איבחה מהשעון המונח על זרועי סימאה את
עיניי, והחזירה אותי בעל כורחי למציאות. הושטתי את ידי לעבר
הבורית ורחצתי את ידי מדוק ריר של הבריה הקטנה. בעצלתיים פסעתי
באכסדרה לעברה, היא השמיעה צליל קטן בלא נוע למראי, שכובה
אפרקדן, מאפשרת לשיפולי השומן להיפרס על הרצפה. נשכבתי בסמוך
לה כך שכפותיה נוגעות ברגלי באופן הדדי, ובניחותא חילצה את
אבריה, כך שכף רגלה השאירה אימום על מכנסי. מבעד לחרכי התריסים
ראיתי כי בא השמש.  לאט ובאופן שיטתי הרגשתי שאני מאבדת חיבור
באופן בילטרלי עם המציאות ועצמי. גיבוב של אותיות פורחות נשמע
כבת קול במוחי הקודח, החדר זע במהירות של סחרחרה, אגל ניגר
ממצחי, ליבי שעט בחזי ותחושת קבס מילאה את קרבי, קמתי באחד
והידסתי לכיוון הגזוזטרה, כדי לשאוף אויר צח.

הלומות הרוח פרעו את דבלולי השיער שנדבקו למצחי וכעת הם
מרפרפות במחול על פני, עצמתי את עיניי ונשענתי על אמות הספים
שמעתי אוושה, העדפתי להסיע דבר מליבי, עד שהרגשתי שאני אינני
עומדת בגופא פקחתי את עיני וראיתי דמות מכוסה באצטלה מולי,
הנחתי שמדובר בהלוסנציה. אבל זה היה באמת ובתמים הוא, רק את
האצטלה הזיתי. עמד שם והביט בי מתנשמת בכבדות כשידי קפוצות
ומונחת על חזי, גרוני ניחר.
כל האמפטיה הזאת שלו כלפי לדעתי הייתה קיקיונית, הכל רק כדי
לעשות סובלימציה, ולא להרגיש כלום דא עקא שהצליח לו כל שיח
שלנו היה מובל על ידו בהגמוניה מוחלטת כך שדיברנו הרבה ועל לא
כלום. עד שיום אחד מאסתי מהכל ולקחתי את המטלטלין שהיו ברשותי,
ביחד עם האורגניזם-בעל-הבשר שלי ועברתי למשכני.  ועכשיו הוא
עומד מולי כמטחווי אומר דרשני.  שוה בנפשך ששמה שקראת בגווילים
מתרחש עכשיו לי, סיפא מוצלח לסיפורי. לא התקתי את מבטי מדיוקנו
המזוקן. עד שצליל מנדנד העיר אותי משנתי.