[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אביב דותן
/
חייל לוחם גיבור

טיפות זיעה נזלו על פני, על גבי ומאחורי רגליי, נקבוביות זיעה
שמעולם לא הכרתי עבדו עכשיו במלוא המרץ. ניסיתי להסתיר את
הנשימה המואצת אך ככל שהשתדלתי יותר כך הרגשתי יותר קרוב
לאובדן ההכרה. למרות הכל עמדתי זקוף מולו. רק לא להישבר, רק לא
להראות לו שאני חלש, זה רק יגרום לו לרצות לחשל אותי יותר,
לחזק אותי, לעשות ממני גבר למרות שאינני זוכר שנבראתי משהו
אחר.
הרמתי את ראשי והבטתי בו, או לפחות ניסיתי. את העיניים שלו
בקושי ראיתי, כובע ב' מתוח הסתיר אותן וחלק מפרצופו. קיוויתי
שהוא לא רואה את פרצופי המפוחד.
- "איתי פול 50"
ירדתי ישר למצב שתיים, הנשק על ידי שמונחות על הרצפה והתחלתי
לספור.
"1 המפקד, 2 המפקד, 3 המפקד.."
אחרי 15 שכיבות שמיכה הוא הניח עלי את הרגל ודחף אותי למטה.
נפלתי.
"קום אפס!" הוא צעק עליי, "לא סיימת!"
לא הגבתי, ידעתי שאני חייב לשתוק ומלא פקודות, עד שזה יגמר ואז
לא יכאב יותר.
חזרתי למצב 2 והמשכתי, בעוד שרגלו דורכת עליי באגרסיביות ובכל
פעם שאני מנסה לעלות דוחפת אותי למטה.
לא נכנעתי, אך הרגשתי שאני עומד לקרוס, הידיים שלי רעדו
וניסיתי להסתיר את זה כמה שפחות. תכף זה נגמר אמרתי לעצמי,
ובזמן שאני מפמפם עוד 20 אחרונות ניסיתי לחשוב על דברים
טובים.
על עוגיות של אמא שמחכות לי בחבילה שנשלחה לי אתמול, על המקלחת
הצוננת שאוכל להנות ממנה בעוד שעות ספורות, על המיטה, על שנת
הלילה הקסומה, ויותר מהכל על לילך. על מגע ידה על עורי, על
קולה המלטף והמרגיע.
עמדתי בזה, 2 אחרונים. "גיבור" אני שומע את לילך לוחשת לי
ברכות ואני כבר מרגיש כך ומתמלא שמחה שמהר מאוד מתפוגגת יחד עם
רגלו של המפקד שמדביקה אותי לרצפה.
אני רותח מכעס וסופג את העצבים, מבקש רשות לקום ונעמד מולו.
-"יום אחד תהייה לוחם איתי"
"כן המפקד" אני אומר בחוסר חשק, רק מקווה שישחרר אותי סוף סוף
למנוחה.
"תחבור להפסקה" ירה לכיווני בקצרה. אף פעם הוא לא הרבה במילים
המפקד, הוא תמיד ברר ביניהן ובחר את המוצלחות ביותר עבורו.
משפטים קצרים, חודרים ופוגעים, משפילים בצורות שלא הכרתי.
לפעמים היה די במילה, או שתיים, כי הכוונות האמיתיות שלו נאמרו
בין המילים, בפרצופים ובטון הדיבור.
לפעמים שאלתי את עצמי אם יש לו אימא למפקד, ואם היא מחבקת אותו
מספיק. אימא שלי תמיד חיבקה אותי. ואני בחיים לא הייתי מדבר
ככה.
הלכתי ישר לאוהל, ידעתי שמאור מחכה לי שם. תמיד הוא מחכה לי
אחרי הקד"רים. הוא יודע מה זה עושה לי.
אני לא יודע מה הייתי עושה בלי מאור. לא יודע איך הייתי שורד
את המקום הזה בלי הכוחות שלו, שאף פעם אין לי מושג מאיפה הוא
מביא אותם. אף פעם לא אכפת לו שמריצים אותו, אחר כך הוא צוחק
על זה, הוא לא מתעצבן שמקפיצים אותנו באמצע הלילה וגם לא
שדופקים אותו בשמירות.
"חשבתי שלא תגיע בחיים" הוא הגיח מאחורי וקטע את מחשבות ההערצה
שלי עליו. "האמת שהיו שלבים שגם אני" מילמלתי וצנחתי על המיטה.
"אני גמור מאור, אני גמור, הוא סחט לי כל שריר ושריר בגוף"
נאנחתי. "מה שלא הורג מחשל, ומה שהורג, נו אתה יודע, מחשל את
אימא" מאור צחק, "אין לי כוונות לחשל את אימא שלי בזמן הקרוב"
התעצבנתי והוצאתי את החולצה מהמכנסיים כדי להנות קצת מהרוח
הנדירה שהגיעה פתאום. " ובכלל אני לא מבין את הקטע הזה של
לחשל. לא דמיינתי את זה ככה כשהתגייסתי לקרבי" מאור קטע את פרץ
המרמור שלי בנאום אופטימי טיפוסי. "זה דברים שאחר כך תהייה גאה
בעצמך שעברת, איך שלא תסתכל על זה בסוף זה נגמר. אנחנו כבר
באמצע הטירונות" ואני רק רציתי שזה באמת יגמר, שאני אפסיק
לסבול, שאני אוכל להיות פשוט חייל לוחם גיבור כמו שדמיינתי את
עצמי, לחזור הביתה עם מדי א' מגוהצים ונקיים, כומתה משופצרת,
סיכות ונשק, לבוא לחכות ללילך מחוץ לבית הספר ושהיא תיטלה על
זרועותי ותגיד לי כמה התגעגעה אליי. שחבריה יתגייסו לצבא והיא
תספר לי כמה קשה להם בטירונות ואז אני אומר להשאחר כך הם יהיו
גאים שהם עברו את זה, שזה מחשל ובסוף זה נגמר.
"מה נסגר איתך?" הוא צעק לי באוזן ואני קפצתי בבהלה, "שעה אני
מדבר אלייך!" אחזתי באוזן שלי בכאב ובאתי לומר שאני מצטער אבל
בדיוק אז ליאור נכנס לאוהל "2 דקות במרכז פלוגה" הוא הכריז.
"מה?" קמתי מהמיטה בעצבים, "אבל אנחנו בהפסקה!!" הטחתי בליאור
כאילו הוא זה שאשם בכל הלו"ז הצה"לי ואולי אפילו בכל בעיותי
בצבא.
"תשמע גבר מצדי שב באוהל תתפנן, אני לא זה שקובע שעולים
שמירות"
המילה האחרונה במשפטו נקלטה במוחי כמו מכה של מוט ברזל.
'שמירות'. המילה שמצליחה להרתיע אותי יותר מכל מילה אחרת
בצבא. עוד לפני שהספקתי לפנות לאלוהים ולהתבכיין, או אפילו רק
להגיד למאור שזה לא הוגן כבר מצאתי את עצמי עומד בח' עם המ"מ
שמסביר לנו בפעם האלף על הגנת מחנה. הוא עמד מולנו ודיבר אבל
אני לא שמעתי מילה אחת שיצאה לא מהפה. ראיתי את השפתיים שלו
נעות ורק התפללתי, התפללתי שאני לא אהיה ראשון. עוד לא הספקתי
להתאושש נפשית וגופנית ממה שעבר עליי לפני דקות ספורות, הידיים
רעדו לי, הרגליים כאבו, הנשימה בקושי הסתדרה והעיניים בכו
מבפנים. הייתי עייף. אבל כמו תמיד שמי עלה בגורל.
"מפקד המחלקה, אני יכול בבקשה לא לעלות עכשיו לשמור?" ממש
התחננתי, אפילו לא ניסיתי להראות מסכן, ידעתי שאפשר לראות את
זה על הפרצוף שלי, קיוויתי שדווקא המ"מ שאף פעם לא התעלל בי
יעשה משהו למעני.
היה רגע של שתיקה, שלב שהוא בהה בי וכבר הייתי בטוח שהגיעה
הגאולה, אבל אז המילה 'לא' ניפצה את כל אשליותי וכבר מצאתי את
עצמי בודק מחסניות באפוד עם מאור באוהל.
-"זה יומיים, זה יעבור" מאור ניסה להרגיע.
-"מאור, זה יומיים של 2 4"
-"תחשוב על זה ככה, זה פחות זמן שהמפקד מתעלל בך" הוא חייך
ואני ניסיתי להאמין לו, לחשוב שזה מעודד, שזה בסדר, שבסוף זה
יעבור ושזה מחשל, שאחר כך אני אסתכל אחורה ואהיה גאה בעצמי.
אבל לא הצלחתי.
"תסתכל עליי במשקפת, אני אעשה לך פרצופים" הוא חייך, והפעם
הצליח לגרום גם לי לאיזה חצי חיוך.

                                       




הדממה שעוטפת אותך בשמירה יכולה להיות מפחידה לפעמים. במיוחד
כשהיא מלווה בחושך. כשהחושך עוטף אותך אפילו לא נותר לך במה
לבהות, ואתה נשאר לבד עם המחשבות. אפילו את כיתובי המירמור
שממלאים את מגדל השמירה מבפנים כבר לא יכלתי לקרוא.
חשבתי על מאור, בעמדה שלידי, שאני כבר לא יכול לראות אותו עושה
פרצופים. אני לא יכול לראות אותו בכלל, אבל בטוח שהוא, לא
כמוני, מסתדר. ושוב חשבתי על אמא של המפקד, ולמה היא לא מחבקת
אותו. התחלתי להמציא לעצמי איזה סיפור, על זה שברחם למפקד היה
תאום, ושהוא הרג אותו, ולכן מהרגע שהוא נולד אמא שלו שנאה אותו
ולא חיבקה אותו אף פעם. הוא בטח חשב שזה מחשל אותה שמת לה בן
ואותו זה חישל שהיא לא אהבה אותו. מעניין אם גם לה הוא אומר
מילים קצרות וחודרות ומעניין אם גם לה הוא לא מסתכל בעיניים.
קולות העלייה במדרגות בישרו את סוף השמירה הראשונה שלי. את
מאור פגשתי בדרך חזרה לאוהל ושנינו שמחנו לנוכח המקלחת
שמתקרבת. כבר הייתי ממש קרוב ללפשוט את המדים כששמעתי את המפקד
קורא לי ממחוץ לאוהל. משהו בי נשבר, התנפץ. רציתי לבכות, לא
האמנתי שזה עדיין לא נגמר. למה הוא נטפל אליי כל כך? חשבתי
לעצמי, אבל זה לא עזר לי. לא עזר לי בשכיבות שמיכה ולא עזר לי
בזחילות, וגם לא בריצות מהנשקייה לחדר אוכל, לא עזר לי כשנגמר
לי האוויר ולא עזר לי כשמילותיו הוטחו בי.
כשחזרתי מלא באבק וזיעה נוכחתי לגלות שמאור עדיין מחכה לי,
מוותר גם על שעות השינה שלו למעני.
רק במקלחת הרשתי לעצמי לבכות, גם ככה המים זורמים לך על הפרצוף
ואיש לא מבדיל בין דמעה לטיפת מים, גם את קולות הבכי איש לא
שומע ואת העיניים האדומות אפשר להסביר גם כן.
מאור סיפר לי כל מיני מראות שראה בשמירה שלו כשעוד היה אור
ואני הקשבתי, אבל רק בכאילו. את רוב מאמצי השקעתי בלבכות. כל
כך הייתי עסוק שלא שמעתי שמאור כבר הפסיק לדבר. פתאום הוא נגע
לי בכתף והסתובבתי. אני לא יודע איך הוא שמע.
הוא לא שאל מה קרה, רק עטף אותי במגבת וחיבק אותי.
-"אני לא יכול להיות פה יותר", בכיתי. "נמאס לי"
הוא הרפה מהחיבוק והסתכל לי בעיניים, "איתי, אתה הרבה יותר חזק
ממה שאתה חושב, תבטיח לי שאתה לא מוותר"
- "אני לא יכול להבטיח לך דבר כזה מאור, אני-"
"תבטיח לי" הוא התחנן "תאגור את כל הכוחות שלך ותבטיח לי".
לקחתי נשימה ארוכה והסתכלתי לו בעיניים, החבר הכי טוב שלי
שמרים אותי במו ידיו מתחנן בפני להיות חזק, בזמן שאני בוכה
במקלחת, ערום ועטוף במגבת. לא ככה דמיינתי את עצמי, חייל לוחם
גיבור.
"גיבור" אני שומע את לילך לוחשת לי ומלטפת את פניי, ואני חושב
לעצמי, שהכל אולי היה אחרת אם אמא של המפקד הייתה מחבקת אותו,
כמו שמאור חיבק אותי עכשיו. וככה, בתוך כל המחשבות נפלטו לי
המילים מהפה מבלי שהתכוונתי אליהן בכלל:"אני מבטיח".

                                       




למחרת בצהריים אמא התקשרה. שיקרתי שהכל בסדר. אמרתי לה שאני
חוזר מחר ומילמלתי משהו על זה שאני מתגעגע אבל חייב לנתק כי
אני עולה לשמירה.
מאור בדיוק נכנס לאוהל.
-"מילאתי לך מימיות" אמרתי לו.
-"תודה"
-"נו, אתה עושה לי פרצופים היום?" שאלתי בהלצה, מאור תמיד שמח
כשאני במצב רוח טוב.
-"האמת שאני שומר בצפונית, יהיה לך קצת קשה לראות אותי, אבל אם
יהיה לך ממש משעמם, תטפס על המעקה של המדרגות ואם ממש תתאמץ
תצליח, תעלה מולי בקשר אני אשמח לבדר אותך".
אחרי הפריקה כשכבר הסתובבנו לעבר העמדות שמעתי את קולו של
המפקד:"איתי תמתין". שנינו הסתובבנו והמפקד כדי למנוע ספקות
הוסיף:"מאור תתקדם. לך לשמור". מאור שלח לעברי פרצוף של מצטער
והתקדם.
המפקד שלח יד לאפוד שלי ומשך משם את המימיה.
-"בדקתי כוננות המפקד" הגבתי.
-"אני מאוד שמח" הוא ענה בזלזול, תמיד מכין תשובה לכל דבר
שאומר.
הוא פתח את המימיה ושפך את תכולתה על הרצפה, ידעתי שאסור לי
להגיב, אחרת עוד יש סיכוי שהוא יכריח אותי לשתות את כל מה שהוא
שפך. התבוננתי בו ושאלתי את עצמי מה הולך לעלות בגורלי בעוד
מספר שניות.
הוא הכריח אותי לעשות שכיבות מעל שלולית בוץ, אני חושב שהוא רק
פינטז על זה שאני אפול, הוא עשה הכל בשביל זה, הניח עלי רגליים
דחף אותי למטה, אבל אני הייתי חזק. סיימתי 50 כמו חייל לוחם
גיבור.
כשביקשתי רשות לקום נתקלתי בתשובה שלילית.
-"למה המפקד?"
-"עוד 50" הוא צעק עליי.
-"לא יכול המפקד!" צעקתי חזרה.
-"אין לא יכול" הוא ענה ברוגע.
-"אז לא רוצה!" צעקתי בעצבים כבר.
-"אצלי אין לא רוצה" הוא המשיך.
-"אז עכשיו יש" אמרתי וקמתי.
-"מישהו אישר לך לקום?" הוא התעצבן "אתה מסתבך פה איתי".
-"אני תופר את החברים שלי אז אם לא אכפת לך, אני עולה עכשיו
לשמירה" סיימתי את המשפט והסתובבתי לכיוון העמדות בידיעה שאני
הולך לשלם על זה מחיר כבד, אבל הייתי חייב.
כל השמירה חשבתי על המשפט שהולך להיות לי. 'סירוב פקודה',
'התחצפות למפקד' וכל מיני דברים עליהם אני הולך לשבת בכלא כמה
ימים טובים. מרגע לרגע המחשבה הזאת הטרידה אותי יותר, ולא
הייתי מסוגל להתמודד איתה. עליתי מול מאור בקשר אבל הוא לא ענה
לי. זה רק הכניס אותי יותר למצוקה. "אני לא יכול ללכת לכלא"
אמרתי לעצמי, "אני לא אעמוד בזה". התחושה הזאת הרגה אותי
מבפנים. פתחתי את תא המחסנית באפוד והכנסתי מחסנית לנשק, דרכתי
אותו וסובבתי אותו לכיוון הפנים שלי.
חשבתי על מאור, ועל ההבטחה שלי, ועל האופן שבו אני מפר אותה
עכשיו, על החיבוק שהוא נתן לי ועל אמא של המפקד אם היא בכלל
קיימת.
צרור של 3 יריות הקפיץ אותי ומהפחד זרקתי את הנשק על הרצפה.
הכדורים לא יצאו מהנשק שלי.
הרעש נשמע מכיוון צפון, התעשתי ועליתי ובקשר מול החמ"ל, אמרתי
בלחץ היסטרי ששמעתי יריות מכיוון צפון ושיבררו מהר מאיפה הן
הגיעו.
חיכיתי דקה שהרגישה כמו נצח עד שלפתע נזכרתי שמאור שומר בעמדה
הצפונית. טיפסתי שוב על מעקה המדרגות ונסיתי לראות את העמדה
שלו, משלא הצלחתי החלטתי שלא אכפת לי כלום ואני עוזב את העמדה.
ירדתי בריצה לכיוון העמדה הצפונית וקהל האנשים מסביבה הכין
אותי לגרוע מכל.
"זוזו!" צעקתי וניסיתי לפלס ביניהם דרך למגדל. כמה מפקדים ניסו
לאחוז בי ולעצור אותי אבל הפעם הייתי יותר חזק מהם. עליתי
במדרגות העמדה ונעצרתי לנוכח התמונה שנתגלתה לפני. החבר הכי
טוב שלי שכב שם על הרצפה, בתוך שלולית של דם ונשקו האישי זרוק
לידו עם מחסנית בפנים. כל המפקדים שניסו לעצור בעדי מקודם כבר
עלו בריצה לעמדה וניסו למשוך אותי למטה.
"זה לא יכול להיות!" בכיתי "תעזבו אותי!" אבל הם המשיכו לנסות
למשוך אותי למטה ולהרחיק אותי מהמראה המזעזע. הם משכו אותי בכל
המדרגות עד למטה, שם קרסתי ונשכבתי על הרצפה.יללתי כמו ילד
קטן, בצורה שלא הכרתי בעצמי מעולם, בכיתי עד שנגמרו לי עד
הדמעות, עד שנגמר לי האוויר. עד שיצאה הנשמה. יצאה ביחד עם
מאור.

                                     




בהלוויה הסתכלתי כל הזמן על אמא של מאור. היא נראתה כל כך
כבויה ולא הפסיקה לבכות. היא לא נראתה שהמוות של הבן שלה מחשל
אותה.
כולם אמרו על מאור מלא דברים יפים ובכו, ואני עמדתי בצד, עם
עיניים אדומות, כמו אז במקלחת ורק חיכיתי שזה יגמר.
כשנגמרה ההלוויה עשיתי כאילו אני הולך. וחיכיתי מאחורי איזה
עץ. חיכיתי שגם אמא שלו תלך, וכל המשפחה איתה. רציתי להיות
לבד.
כשזה סוף סוף קרה התקרבתי לארון הטמון באדמה והתיישבתי לידו.
"ראית כמה אנשים היו?"אמרתי בשקט. "כולם באו בשבילך. וגם זיבלו
עליך את השכל, אמרו מלא דברים יפים שאומרים על אנשים שמתים
במקום להגיד דברים על מאור. הרגשתי כאילו אף אחד לא מכיר אותך.
לא יצא לי לשאול אותך עדיין, אבל כשחשבתי על זה הבנתי שאני לא
יודע למה, ולא מוצא שום סיבה לזה שאתה עכשיו פה, בארון ואני
מעליך. אולי זה אפילו גורם לי לכעוס עלייך. מה הסתרת ממני?"
הדמעות ירדו מעיניי ולא הרגשתי שום יכולת או רצון לעצור אותן.
"אתה היית המלאך השומר שלי, לפעמים היה נדמה לי ששום דבר לא
נוגע בך, ששום דבר לא קשה לך. אני מצטער. אני באמת מצטער."
פתאום באמת הרגשתי אשם. אולי כל הזמן הזה לא השארתי לו מקום
להגיד שקשה לו, הוא תמיד היה צריך לתפוס את הדמות החזקה, אחרת
למה? למה הוא שם לעצמו כדור בראש? איך אני, החבר הכי טוב שלו
לא ראיתי את זה בא?
"אבל למה השארת אותי לבד?" אמרתי בשקט והנחתי לדמעות לזרום.
"למה? עצרתי את הדיבור ועצמתי עיניים, נזכרתי בחיבוק הזה של
מאור באותו לילה, נזכרתי בהבטחה שלי שהייתי כל כך קרוב להפר
וחשבתי על אמא שלי, שיש לה את הזכות לחבק אותי, זכות שאין לאמא
של מאור.
"רק שתדע, שהמפקד כבר לא נטפל אלי. אולי הוא הבין שזה לא באמת
מחשל, אולי הוא מפחד, כי לפעמים זה הורג, אולי אמא שלו התחילה
לחבק אותו כי חייל שלו התאבד. אני לא יודע. הדבר היחיד שאני
יודע זה שאני אקיים את מה שהבטחתי לך, למרות שאני כועס עלייך
שהלכת. ועכשיו לא תהייה לך ברירה אלא לשמור עלי מלמעלה". קמתי
מהרצפה והוצאתי פתק מקומט מהכיס. הנחתי אותו על הארון והלכתי.
בדרך הביתה חשבתי על זה שביום הזיכרון הבא ישימו את התמונה של
מאור ביחד עם התמונות של כל החיילים. הוא יבלע ביניהם ואף אחד
לא ידע מה הוא היה באמת, אף אחד חוץ ממני. אני תמיד אזכור, 3
מילים אותן הנחתי בפתק על הארון.
חייל לוחם גיבור.



                                         





14.4.10







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זהו?



-נימפומנית


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/4/11 9:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אביב דותן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה