[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







כלבי אשמורת
/
זיפים על הרגליים

היא יושבת במטבח. השיער שלה פרוע, מעשנת בשרשרת. בתוך העיניים
שלה יש חורים שחורים, פעם העיניים היו אפורות, יכולתי לטבוע
בהן. העיניים שהשחירו ממכות אגרוף. העיניים שאיבדו צבע מסם.
אבל עכשיו הכול מאחוריי, היא אומרת. זה היה בלבול אחרי ילדות
לא קלה, היא אומרת, הלכתי לאיבוד. אבל דבר לא עוזב אותה. היא
יושבת לפעמים לילות שלמים במטבח, מעשנת, לוגמת קולה או קפה.
מוסיקה שקטה מתנגנת, כ"כ חרישית. כשהאור ייעלה היא תלך לישון.
היא תראה את הוד הבעירה של החיים עולה מהאופק, ותרגיש את העולם
מתעורר, ושוב תשמע את חריקות ארגזי המשאיות, ציוצי הציפורים,
ומנועי החרש של המכוניות. ברגע כזה היא תסגור את התריסים, תלך
למיטה שלה, תעשן סיגריה אחרונה, ותירדם.



היא ישבה ואספה את החפצים שלה מהרצפה. גיטרה חשמלית, מאוורר
תקרה, שמפו נגד קשקשים, רולים לשיער, מקבץ דו"חות חנייה,
סיגריות חד-פעמיות, כדורים לשיכוך המחשבה. לא היה לה הרבה מה
לעשות עם כל הזבל הזה. היא שמה הכול בתוך שקיות זבל שחורות
בפינה, ישבה על הספה מול השולחן הנמוך, והדליקה סיגריה. יבוא
או לא יבוא המשיח היא לא ידעה. היא חייכה לעצמה בייאוש וזמזמה
"משיח לא בא, משיח גם לא מטלפן," ופרטה על מיתרי גיטרה דמיונית
כשהסיגריה תלויה בין שפתיה. בחוץ החל העולם לנשוב. היא הריחה
ריח עלים יבשים, גללים וקינמון. כמה מכוניות התעופפו באוויר
מפיצוץ מכונית תופת. זה גרם לה לחשוב על האוויר של הלילה בפרדס
מלא עשן, שם היו שותים את האשכוליות טרי יותר מתינוק,
ומזדיינים תחת ירח חיוור מלא ענן כשבכביש לא רחוק המכוניות היו
דוהרות חרש צורם כצרעות מורעבות. -אבל הם לא ליקקו לי,- היא
חשבה ממורמרת, -הבני-זונות לא...  והיא קמה וניגשה לחלון
האחורי של הבית, איפה ש-כל השכנים היו תמיד מרכלים עליה
ומקווים לווילון מוסט. היא רצתה לצעוק, לצרוח, שמגיע לה שילקקו
לה, אבל החליטה להחריש. הזעם שכך, הטירוף שקע. היא הביטה בכל
אותם שכנים, זה ששם תמיד מוסיקה אתיופית, אחר ששם מזרחית, אלה
שכל היום רואים טלוויזיה ועדיף כדורגל, הבנות ששמות דאנס
בטלוויזיה ומתפעלות מהגוף שלהן, והאישה הזקנה הבודדה עם המזגן,
שלעולם לא פותחת את התריסים. -אני עומדת למות.- היא חשבה
לעצמה, במן שעשוע פנימי, לא באמת מאמינה ולא שוללת. הגוף שלה
היה בן 34 ומלא עשן ופיח, הכבד שלה, על-פי ניחוש היה דפוק
מתרופות ואלכוהול, מערכת העיכול שלה הייתה על סף קריסה, ואפילו
אם תרצה השרירים כבר מאבדים שליטה. היא פנטזה בעדנה על חייה
הקצרים וההירואיים... וכעסה - לא הייתה שום הירואיות. "רק
כואבת לי הבטן," היא מחתה על הצרבת בבטנה.



מישהו זרק מטבע ממטוס קל. אני חושב שזה היה מטוס ריסוס, או
מטוס שסוחב אחריו כרזת פרסומת ענקית. ואולי זה היה מטוס שלקחו
בו איזה שני ילדים מטומטמים לטיסת חוויה, ואחד מהם זרק מטבע.
אני הייתי מלא אופטימיות בגלל השמועה על עליית מחירי הבננות
באוגנדה שאמורה הייתה, אם תצא לפועל, להכניס לי מיליארדי שקלים
לחשבון העו"ש שלי ב"בנק אוצר החייל." הלכתי לי ככה במדרחוב
ורחרחתי בהנאה את הקוס של הבחורות שעברו לידי, (יש לי חוש ריח
מפותח,) ואז נפל המטבע הזה שדיברנו עליו קודם ועשה לי חור
בראש. מאוד התבאסתי שנהרגתי, כי אני לא אוכל לבצע את עסקת
הבננות, אז ניסיתי להגיד לאנשים שהתאספו סביבי שימצאו איזה
מדען כזה גאון יותר מאיינשטיין (לא מאיר איינשטיין, ולא אריק
איינשטיין, השלישי - זה של תורת היחסות, אלברט.) שימציא מכונת
זמן ויעביר במטותא ממנו עשר דקות אחורה כדי שאסתתר באיזה חנות,
אבל הם אמרו לי "שתוק. אתה מת."
אח"כ הכניסו אותי למן אמבולנס כזה שייקח אותי לאיפה
שחדרי-קירור, וביקשתי מהפרמדיק או איך שקוראים לו שיפעיל את
ה-אוו אוו האדום שעושה הרבה רעש, שיהיה כיף. אבל הוא אמר לי
שאין צורך, כי אני כבר מת. "מה קשור?" שאלתי אותו. והוא אמר
שאין מה למהר, ושהוא לא מתכוון לנהל איתי שיחה למה אני מת,
ומתים לא מדברים.
הייתה איזה קוסית ממש פצצה במדים לבנים שהפשיטה אותי ועשתה לי
מקלחת. היא שפשפה לי עם ספוג של סבון גם למטה, התורן עמד,
והצעתי לה חפוז. "אני לא נקרופילית," היא אמרה, והוסיפה שזה לא
יאה שלאדם מת יהיו תשוקות מיניות. אח"כ בא איזה אחד כזה גדול
ושמן וניסה לדחוס אותי לתוך שק-גופות כחול. "יש כזה בירוק?"
שאלתי אותו, "יותר מתאים לי לעיניים." הוא רטן ודחף אותי
למקרר.
חיכיתי בתוך השק שבתוך המקרר כמה שעות, ואז העבירו אותי מ-פה
לשם עד אולם ההספדים. וניסו להגיד עליי כל מיני דברים טובים
כאלה, אבל לא הצליחו, אז אמרו שאהבתי פלאפל. התרגשתי. אמרתי
להם להוסיף שגם קראתי את "עלובי החיים" של ויקטור הוגו. והם
אמרו שזה: "לא אקטואלי, ו-"לא רלוונטי," ו-"אין בזה עניין
לציבור." אז אמרתי להם שאם לא יגידו את זה אני אתפטר ואפסיק
להיות מת. הם אמרו לי שלא כדאי לי למות באשליות.
אח"כ דחפו אותי לחור באדמה, וכיסו בעפר. אני לא יודע כמה זמן
אצטרך להיות שם, כי שכחתי לשאול מתי תחיית המתים.



השקט שאחרי הסערה. השקט שאחרי הזיון. השקט אחרי הבקעת הגול
המנצח ופיצוץ הגייזר המתוק. יבבות של כאב ותענוג מהפה המתוק
שלה, קוראת לאלוהים שוב ושוב, וכמה שהוא מתוק, כשהוא נותן לה
שלוש אורגזמות ברצף.
"הסרחת אותי לגמרי," היא אומרת אחרי שגמרה להשתנק להתנשם
ולייבב ולהיאנח. כל גופה העירום כמו תינוקת שטוף זיעה חמה,
וכותרת הפרח השחור המקועקע על כתפה מבריק בתחנונים לרחצה קרה
במקלחת.
"תתרחצי," אני אומר לה, "ואחרי זה עוד סיבוב."
"היא מגחכת, "החלטת להרוג אותי? אתה זיין מעולה, אבל יש לי
גבולות. בסוף אני לא אוכל לסגור את הרגליים ברחוב."
"זה יהפוך אותך לנותנת באופן רשמי."
היא מסתכלת עליי בלי לדעת איך לעכל את המשפט האחרון, והולכת
לקחת מגבת מעל קולב הרשת ומשם למקלחת. אין מים חמים, אני יודע,
ואני יודע גם שזה לא מפריע לה. היא לביאה, לבה עשוי ברזל. היא
לא תתפנק על מים חמים בשרב הזה.
אני שם דיסק ושוכב על גבי במיטה, מסתכל על הזין העייף שלי
ושואל אותו אם הוא מרוצה. "אני מרוצה!" אומר לי בשביעות רצון
שושו, ואני מלטף לו את הביצים. הוא מתנודד עם העין היחידה שלו
ופוזל לעבר המקלחת. "מוצאת חן בעינייך, אה?" אני אומר לו. שושו
מחייך.
אני פותח את החלון הגדול במרפסת, וכמה בנות-עשרה שמות לב אליי
ולמערומיי, ומחייכות זו לזו חיוכים עקומים, ומוציאות קולות של
ציפורים משפתיהן המשוחות ליפסטיק עדין.



"זה לא סתם שליח פיצה. זה שליח פיצה מת. אני רוצה שתיכנס לאוטו
שלך, תתפוס אותו, ותוריד לו את הראש מהכתפיים."
אני גונב מכונית באיומים ונוסע ברחבי ויס סיטי. מישהו אמר לי
שהעיר הזאת נראית כמו אילת. הבן-זונה נוסע על אופנוע צהוב מהיר
ביותר, ויש עליו מכשיר איתות ב-GPS או איך שקוראים אותו שלא
אומר לי רחוב - אלא אומר לי שליח פיצה. איזה רדיו יפה, גאנז'
נ' רוז'ס מפציצים, אני צריך קוק. אני נוסע מתון, רואה אותו
במכשיר מתפתל סביב הרחובות. הוא נוסע ואני במקביל, פתאום הוא
חותך על פניי אל כביש החוף. אני שובר ורואה אותו מולי עם חץ
ורוד מהבהב מעליו, אני הולך לכסח אותו. הוא דוהר מהר, ואני
נותן ספיד מהגיהינום. המשטרה אחריי. מכוניות עפות סביבי ואנשים
ונשים נדרסים, וכמה עמודי חשמל נופלים. המכונית מתחילה לעלות
קצת עשן, ואני שובר לרחוב שהוא נכנס בו, וטראח, מפיל אותו
מהאופנוע. באים מולי איזה שלוש ניידות, הוא קם ואני ברוורס
דורס אותו, עוד רגע הוא מנסה לקום, אני עושה קצת פנייה
במכונית, ומועך לו את הביצים ואת הראש. ניידות מקיפות אותי,
ואני נותן ספיד ועושה עם המכונית סלטה באוויר, היא עולה באש,
וכשאני נמלט ממנה עוצרים אותי והמכונית מתפוצצת בבום.



וכשהחורף נגמר הוא מתדפק על דלתות שערים. קר בחוץ והרוח נושבת,
כדורי דרדרים עפים ברוח, מרמזים על קיץ מתקרב. מאחורי השערים
קיימות כל המוזות כולן, עד כמה שהיד משגת. נשים שונות ומשונות,
עטופות כשפים, טיפוסים מפוקפקים וגם נוירוטיים. ערימות של סם
שלג ומקטרות עץ וברזל, ומשלים של חיים כלשהם שעפים ברוח חמה עד
הבצורת הבאה. מקל מופיע לו ביד. מקל עץ גדול וחזק, גס מחוספס,
והוא חובט בו על דלתות העץ הכבדות, מחכה לאיזה רחש שיגיד שיש
חיים. הוא מרגיש אותם שם, שקטים וחרישיים, מנסים לא להראות
עצמם, לא למשוך תשומת לב. הוא לא יודע למה, אבל מניח שיש להם
מניעים כבדים, והולך סביב כל החומה, החזקה, הארוכה, הלא נגמרת,
וחובט פה ושם על הדלתות, וממלמל לעצמו מילים של מורת רוח רכה.
הרוח פורעת את שיערו שהחל להקריח, פניו שהפכו כבדות ומלאות
אכזבה ומעט מרירות. אבל הוא לא מתעכב על התחושות האלו, רק יוצא
לצוד, לאט ובשקט, את המוזות, גם בהמתנה. אם לא ישכח אותן,
יבואו אליו, וגם אם ישכח, לבסוף יתעייפו מרפיונן וירדפו אחרי
העט שלו ומקשי המקלדת. ירצו להביע עצמן ולהתפרע באמצעותו על
רבדים שונים של הנפש בתוך סיפורים וכתבים גדולים וקטנים,
צנועים ומרהיבים, פשוטים ומסורבלים. הם לא ישקטו זמן רב, הוא
יודע, והזמן כמו רוב הפעמים משחק כאן לטובתו.
בשקט הכבד של הלילה הוא הופך והופך את המילים. כמו ללוש בצק,
כמו לתת לרוח לפזר את אניצי הקש השוטים, ולהשאיר את הזרעים
הכבדים.
אשליות הולכות לאיבוד, אבל המילים נשארות.  



והיא הייתה רטובה. עירומה ורטובה. רועדת מקור. רצה מ-פה לשם
כמו כפאה השד. "אתה שם עליי זין!" היא צועקת. מה אני יכול
לעשות, הקריזות שלה. בוכה וצוחקת, מגרדת את העור. אני לא שם
זין על מה שהולך פה, אני יושב בצד ומעשן סיגריה ושותה קפה,
ושומע מיני שירים. מחכה, שהמנוע שלה יירגע. אתמול בלעה עוד אחד
מאותם כדורים שגורם לרקטום שלה להיפתח ולמיצים להרטיב לה את
הקוס. אז זיינתי אותה, לא הייתי צריך גם להעמיד לה את הפטמות.
ולא היה מספיק לה, רוצה יותר חזק, יותר עמוק, לא מצליחה לגמור,
חרמנית אש. דפקתי אותה כל-כך חזק, הזין שלי נשבר. אחר-כך ביקשה
שהביא עוד גבר, ועוד אחד. עשיתי. אספתי אותם מהרחובות.
"קוסית-על לא נורמאלית בשכל," אמרתי. "מתה לזין, כל זין, רק
שידחפו לה כבר." והם היו באים, מחכים ליד הדלת, נכנסים בתור.
זה גמר מהר מדי, זה טחן אותה, זה היה עדין מדי, זה הכאיב לה
והיא אהבה את זה, כל אחד וסגנונו. ואני אומר לה, מאמי, את
זונה. "זונה מזדיינת," הייתה אומרת וצוחקת.

ועכשיו צפוף לה בגוף. מגרדת את העור, לקלף אותו. רוצה לשפוך את
כל נוזלי-הגוף הפנימיים לרצפה. "זונה, בן-זונה, מזדיין, מאונן,
חרא, בן-כלבים," הייתה מקללת אותי, מה אכפת לי. הקריז יעבור,
הקריז יעבור, חשבתי לעצמי.  



משהו היה לא בסדר. משהו בעולם לא בסדר היום, הוא קבע. הוא לקח
את כל הכדורים שהיה צריך, הוא עשה מקלחת, הוא שם מוסיקה טובה,
הוא אכל טוב, שתה טוב, התפייס עם האקסית, התעמל, עשה סקס עם
האקסית, נח, יישן, התעורר, אכל, שמע מוסיקה, הכין לו אחלה
קפה... משהו לא בסדר.
הוא ישב על הרצפה מובס. מוסיקה התנגנה והוא עישן סיגריות. הוא
הסתכל על הבית שלו, זה מקום טוב. הוא חשב לעיין בספר בצורה
קלילה, אבל לא קלט את האותיות. הוא הדליק טלוויזיה וזה עשה לו
סחרחורת. הוא החליט לשוחח עם עצמו. הוא עמד מול המראה ודיבר אל
עצמו, ודיבר. ושאל את הדמות מה לא בסדר כשהוא הבין. הבבואה
במראה הסתכלה עליו במבט אטום. הוא עשה בדיקה יסודית וגילה
שהפתח לנשמה, העיניים, נעלמו לו, ובמקומם יש גולות דומות
לעיניים המקוריות.



קופיקו ישב על המיטה כשסיגריה כבויה משתרבבת משפתיו, מצחו הכהה
חרוש קמטים, והוא מביט בי בשקט ובעניין. הדלקתי את הטלוויזיה.
הוא נאנח, "לא, לא, לא לנוון את המוח שלך, יקירה. תסתכלי איזה
עולם גדול, מלא ידע ואמנות, אוקיינוסים של אנשים וחפצים
ורחובות וטבע, את באמת רוצה לבטל את כל זה בשביל להביט במסך
קטן כזה, פיצי? קופסא?" הבטתי עליו וסגרתי את הטלוויזיה.
הסתכלתי בקיר, הסתכלתי על אחת התמונות שתלויה על הקיר, הסתכלתי
ברהיטים, במרצפות. "אני לא יודעת," אמרתי, "אני לא מוצאת עוד
מה לעשות." קופיקו חייך, "מה דעתך על לחיות?" לרגע לא הבנתי,
לקח לי זמן. "אני חיה, כולם חיים, איכשהו. לא כולם קורעים את
החיים, אבל חיים, אתה יודע - בקטנה." "בואי נשמע מוסיקה," הוא
אמר פתאום. "מה," ניסיתי להבין. "רק לשמוע?" "זה לא מה שעושים
עם מוסיקה?" חייכתי, "כן, אבל במכונית כשנוסעים או נוהגים, או
ברקע כשעובדים, או אפילו בזמן שמזדיינים, גם ככה לפני השינה
כדי להירדם, אתה יודע. אבל לא ממש שומעים, אתה מבין?" "בואי
ננסה בכל זאת," הוא אמר. הוא שם דיסק ואני חיכיתי. היה שם שיר
יפה כזה, על ההתחלה, ששרה בחורה מתה. היא שרה על חבר שלה, ואיך
הוא הרג אותה. היא שרה בכאב, כי היא עדיין אהבה אותו כידיד,
והבינה שהוא הרג אותה בגלל שעלו לו כל מיני רעיונות מוזרים
בקשר אליה. הוא כזה... התעקם. קופיקו כיבה את המוסיקה בסוף
השיר. "למה?" התמרמרתי. "רצועה שנייה?" הוא שאל. הבטתי בו
בתימהון והנהנתי בחיוב. כך שיר-שיר, רצועה-רצועה, בנפרד, שמענו
את כל הדיסק. הוא חייך, הוציא דיסק אחר, ושם אותו במערכת.
"ועכשיו, את זה," הוא אמר, "נשמע ברצף."                      







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לפעמים, עדיף לא
לתרגם את השמות
של הסרטים
מאמריקה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/4/11 19:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
כלבי אשמורת

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה