אין לי מה לתור בך
כל שאיי פעם ארצה
גלום בי.
אתה בסך הכל כלי, עוד אמצעי
להשגת מטרה אנושית
שהחברה על דורותיה הציבה לי.
אין דרך בה אוכל להסביר לך
ולפשט את הדברים,
שלא תשתמע כמרמה
אותנו, אותך ואף את עצמי
את הדרך בה אני רואה את המושג
שהוא "אנחנו כאחד"
ובעצם אין שם כלל "אני".

כל שאתה בטוח שיש לך להציע לי
מסתכם בחצי נחמה בעתות מצוקה
וקול צחוק שני לצחוקי,
וכל זאת נשמע.. באמת נחמד
אם לומר זאת באופן כללי.
גם אני פעם הייתי שם
מקום בו בעתה אחזה בכל גרם גופי
מהמחשבה הדמה טרגית
שיבוא יום ו"הוא" לא יהיה עמי.
אני אולי כן, אולי לא מייחלת לך
רגע בו תבין שאין לך כל צורך בי.

זה כתוב בסוף הפסוק הקובע
סותר כל תום
ש"אנחנו" זו קוביית הקרח
בכוסית של הברנדי בסיומו של יום,
זה השיר שבמקרה מתנגן לאוזניך
רגע לפני שאתה נשכב לישון,
זו החולצה שאתה כה אוהב
בשבוע הראשון, וכדרך טבע
בקיצו של חודש היא מונחת
קמט על קפל, בחובו של הארון.

כבר עכשיו אתה מבין טוב יותר
את הדינמיות שבלנשום
ואידך זיל גמור יקירי,
כשם שחקק על לבי האדון הראשון
בחתימת רגשות חמים ודרך צלחה
עם בוא השחר של יום האחרי,
האחרון של שהיינו
ושל אנוכי, הראשון.