מבעד לעשן בין הערביים
היורד על העיר, המחנה
אני רואה אותך
ואתה מחייך.
ודרך אנקות המנועים
ויבבות הצופרים
ואזעקות השווא
והאמת
אני שומעת אותך
מדבר חרש.
גם מבעד לאפוד ההדוק
על האריחים המבורכים
ועל הסדקים הארורים
ועל אף השילוב הבזוי
אני מחבקת אותך.
וממרחק
כשבינינו השולחן, או קו
הטלפון, הגבול
איני יודעת מה אתה, אבל יודעת מי.
גם מבעד לזגוגית עבה ועכורה
תוך כדי תנועת הגלגלים
ומבעד למדים, כמו כריכה דקה
אני מכירה אותך.
גם מגובה שש אמות
דרך אדמה ואבן
שנשימתך מלאה
וטעמם בפיך
שאהבתי גם אני
אך כנראה לא דיי
אני זוכרת אותך
ולכן איני בוכה.
לבינמו, לשלומי, ולחייליהם השכולים. |
