א ערב אחד, עוד כשהיינו ילדים קטנים, הלכתי בל"ג בעומר עם
אחותי הגדולה למדורה של השכנים. בעל-הבית הכין לי פלאפל עם
עמבה. לא אהבתי עמבה. השכן כעס עלי מאוד כי לא רציתי לאכול,
ואמר לי שאני מפונק. נעלבתי עד עמקי נשמתי, אולי בכיתי, ואחותי
לקחה אותי משם.
כעבור שנתיים השכן נפטר ממחלה קשה והוא רק בן 32. הצטערתי על
כך מאוד. הערכתי שאלוהים אוהב אותי כי הייתי ילד טוב-לב,
וחשבתי שזה באשמתי ואלוהים מתערב!
אחר-כך מת בבנין שכן זקן נוסף, שהיה צועק על הילדים, שהיו
משחקים כדורגל בדשא. חיבבתי את האיש, ואולי פעם הוא צעק עלי
ונעלבתי עד עמקי נשמתי? ואולי יום אחד, מישהו קרוב יעליב אותי
עד עמקי נשמתי? חשבתי שהדבר מתחיל להיות מסוכן וצריך להיזהר
ולהקפיד לא להיעלב עד עמקי הנשימה!
ב מרוב פחד ביקשתי רחמים מאלוהים על כל מי שציער אותי.
כשיכולתי הייתי מרסן את הצער, ואם לא הצלחתי ונעלבתי, הייתי
אומר בקול ברור: "לא נעלבתי כל-כך!", "אני מבין אותו!", "זה לא
אישי!", "זה באשמתי!", "אם אתה אוהב אותי, תסלח לו!"
ככל שסלחתי יותר, הפכתי לבן-אדם טוב יותר ואהוב יותר על אלוהים
ולכן גם מסוכן יותר! להזהר כל הזמן זה עול כבד מדי, אבל ככל
שהתבגרתי גם פיתחתי מיומנות איך לא להיפגע באמת, כי הלב התרגל
לסלוח!
ג החברים העריכו מאוד את התכונה הטובה הזו, אבל לא יכולתי
לספר להם את האמת שלעתים אני נעלב. ובכל זאת, אין לי ברירה
ואני חייב לסלוח. אולי אז היו מעריכים אותי פחות ונזהרים יותר?
פחדתי גם, שיתרחקו ממני אם ידעו שיש לי כוחות של קללה!
לעיתים הייתי משתעשע ואומר בלב: "תזהר, אתה נסחף, אני מסוכן!"
ואז הייתי צוחק וסולח. לעיתים הייתי משתעשע במחשבה, שכוחות הם
כוחות וניתן לעשות מהם כסף רב. רוב הזמן הצטערתי על כך שאין לי
כוחות של מגן, כוחות של ברכה.
ד יום אחד, לאחר הרבה מאוד שנים והרבה מאוד אנשים, הופיע
"איש מעצבן במיוחד!" כל הנסיעה מיהוד עד לביתי התלבטתי עם הלב
שהתרגל לסלוח. האם לא הגיע הזמן להוכיח, שאין כוחות והכול
שטויות? שמותר כבר להיעלב חופשי ולא חייבים לסלוח מכל הלב כל
הזמן? האם האיש הזה שווה? האם זה שווה במקום להיות בן-אדם טוב
מאוד להיות בן-אדם רע מאוד? מהו הגבול? ואם אחצה אותו, האם
אוכל לחזור? ואולי אתרגל?
לאחר התלבטויות ליליות קשות, הגעתי למסקנה שמדובר באיש רע!
"כנראה שנפגעתי עד עמקי נשמתי", "כנראה שאני לא סולח", אמרתי
בקול ברור.
ה כעבור חודשיים פגשתי חבר משותף בפיק-אפ בר "מישמש"
בתל-אביב. לאחר ששתינו די והותר וניהלנו שיחה רומנטית על החיים
ועל הנשים, שאלתי מה קרה עם אותו איש מעצבן במיוחד? מסתבר שהוא
פוטר מעבודתו, התגרש וכיוצא באלה. מאותו הרגע שהבנתי שהוא
בחיים, נרגעתי, הפסקתי להקשיב והתחלתי לחייך.
אמרתי בהקלה: "לב יקר, אמרתי לך, אפשר להירגע. אפשר להיעלב ולא
לסלוח על כל דבר!" הלב שהתרגל לסלוח השיב בצער: "אבל אז יאהבו
אותנו פחות." אמרתי לו: "טוב מאוד! התעייפתי ממספר אנשים ואין
לי כל בעיה עם זה. ואתה גם לא כמו הים שסופג הכול!"
הרהרתי: "וככה גם נחיה שנים רבות יותר כי ניקח ללב פחות!?" רטן
הלב שהתרגל לסלוח: "אבל כבר התרגלתי לסלוח, וזה לא כל-כך קשה.
חוץ מזה, אולי נחייה יותר, אבל בלי אהבה נחייה טוב פחות! אני
צריך לחשוב על זה." השבתי ושלא כהרגלי התפרצתי עליו ממש בכעס:
"לחשוב זה התפקיד של המוח!" |
