ואני, לא רוצה מכתב. לא עוד חלקי סיפורים, לא עוד משהו שרירותי
חסר עמוד שדרה. אני רוצה תוכן, מציאות, גם אם חסרת כל היגיון.
אני רוצה לתהות על מה ולמה, עם כל השלדים בארון. אני רוצה
לצייר לי תמונה סוריאליסטית, שמכילה את כל הפרטים, כל אחד יכול
להגיד כן ולא, אבל לא כל אחד הוא המשפחה שלי.
תן לי רגע אחד של רצף, רק משבר אחד קטן, אתה יכול לבכות על
כתפי, כמו ילד קטן. אתה יכול להתרפק על עבר, ובוא בעת ובאותו
הזמן לרצות לשכוח. אל תיתן לחיים של עצבות להכתיב את הסוף.
אמא שלי לא הנחילה לי את הכאב. היא ידעה לפעמים להקשיב, ללטף,
אבל תמיד זה בעיקר היה אני מול עצמי. שום דבר משמעותי לא קרה
בזמן האחרון, שום דבר שהייתי אומרת ששווה לספר, אבל הפעם הזאת
שראיתי אותה, הניצולה, הקפיצה לי איזשהו שבב בלב.
במשך שנתיים הייתי כבולה בתוך הצפת רגשות אישית שלי. שנתיים
ללא בכי, שנתיים של מרדף. אף פעם לא תיארתי את זה כמסע, כי הוא
נגמר יחסית מהר, אבל כל המסביב, ההשלכות, זכורים לי מאוד. ביום
שכזה, קוראים לו יום השואה בסלנג עממי, כל מה שרציתי זה לקחת
את חלקי. שרתי שיר, חלק אמרו אפילו שריגשתי, לפני זה אמרו שלא
שומעים אותי מספיק. בין לבין, הייתה גם עדה, ניצולת שואה
כנראה. בטח הייתה במחנות, אני זוכרת משהו בין לבין עם תפוחי
אדמה. אני את שלי כבר עשיתי, לא הרגשתי צורך להקשיב לעוד עדות
משעממת. הייתי כבר בשלב של הכלת יתר, קיבלתי יותר מדי השפעה,
מיותר מדי זרמים, על אותה השואה. אולי ארחיב על זה יותר מאוחר.
אני, בכל מקרה, רק חיכיתי שזה ייגמר. אפילו שאחזור לשגרת הכלום
שלי בתור חיילת, רק שהעיניים יצליחו להישאר פקוחות, לפחות מתוך
כבוד לניצולה. היא דיברה ודיברה, כשעה וחצי כמדומני, עד שהיא
הפסיקה. ואז התעוררתי. היה אפשר להרגיש את ההמולה של חיילים,
שלא רק שהם כבולים לצבא, הם היו כבולים לטקס סוג ז' במשך
שעתיים. אז זה נגמר, אבל רק התחיל. היא הספיקה להגיד עוד משפט,
שאחריו, הבנתי שהלב שלי הוא באמת כנראה קפיץ קטן. היא אמרה, לא
במילה במילה, אלא רגש לרגש- "צריך לדאוג לספר את הסיפור".
ההשלמה שלי היום, היא "לפני שלא יהיה מי שיספר", אבל אני לא
חושבת שהיא באמת אמרה את זה.
ניגשתי אליה, כאילו הייתי קשובה כל הזמן, כשבראש מהדהד הסיפור
של סבי. היא עמדה על איזשהי במה מזערית. אני חושבת שלא הספקתי
להוציא שתי מילים עד שזרם של בכי נזל ממני כאילו הייתי
האוקיינוס שעושה טובה לכינרת. לא הרגשתי שחרור, למרות כל הזמן
שעבר, הרגשתי בלבול. מה בכלל רציתי להגיד? אה כן! תקשיבי,
ניצולה (ואני מצטערת על טון הדיבור הסמוי אך זה בלתי נמנע לאור
העובדה שלא הקשבתי לה כמעט, ולאור העובדה שהסיבה היחידה
שניגשתי אליה הייתה אינטרסנטית ביותר)- איך גורמים לאדם זקן
ופולני, במלוא מובן המילה, לספר? את גורמת לזה להישמע כל כך
מובן מאליו, אבל את טועה. תפצירי בו, היא אמרה לי, במילים כאלה
או אחרות.
לא הפצרתי אז, ולא הפצרתי מעולם. כל מה שעשיתי היה להתקשר לסבא
שלי מיד אחר כך ולוודא שהוא בסדר. התחושה העיקרית שקיבלתי
מהשיחה איתו הייתה שאננות מצידו, והוא כנראה לא שם לב לקול
המתבכיין שלי מהצד השני. העיקר שסבא בסדר. אני חושבת שזה הזמן
לחזור אלי.
כשהייתי קטנה, לא גדלתי על סיפורי שואה. גם מעולם לא חוויתי
משהו מזעזע, רק טפטופים קלים של קטעים מאנה פרנק, כמה שמוחי
היה יכול להכיל. לפעמים גם הזעזוע היא הטריגר להנאה מהסרט,
אולי באמת מתוך חוסר הידיעה.
את אותו חוסר הידיעה נשאתי עמי עד למרום גילי, והוא צעיר. אבל
בנפש שלי, משהו מרגיש חצוי אל מול כל אותם זקני השבט, שסבא שלי
מגדיר כמשפחה. יש תמונה? הוכחה? על מה אתה מדבר?
סבא יקר, כנראה שכדי שתבין את עלילותי, כי את שלך אני כנראה
לעולם לא אבין, צריך לחזור עוד קצת אחורה, או יותר נכון להמשיך
קדימה אחרי שהפסקתי לראות אנה פרנק.
אז גדלתי קצת, וסיפורים על השואה נהיו מובן מאליו, לא אצלי
בבית כמובן. הצטרפתי לנוער העובד, התחלתי לצעוד אל קו הסיום
בתיכון, אך איפשהו משהו נעצר. תופעות לוואי רבות קרו בין הנוער
העובד והמסע לפולין, לבין אין ספור הדיונים על השואה בלימודים
- לימודי ספרות שואה מוגברים ולימודי היסטוריה יבשים. לצורך
העניין, אף אחד מהם פרט לנוער העובד לא היה נתון לבחירתי.
הגעתי לאיזשהו מצב של מעמסה נפשית שהתנקז בעיקר בכיתה י'א, אך
כמובן שבזמנו לא הייתי מודעת אליו כלל. נכביר ונאמר, שלפני
נסיעתי לפולין קיבלתי יומן מסע ואף פעם לא נרשמה בו מילה,
ובשיעורי ספרות הצד ההומני-טכני שלי גבר על הרגש וכל אנקדוטה
אישית שלי כמעט ונותקה אוטומטית מאיזשהו סיפור ספציפי. אבל
תמיד, איפשהו אצלי, שמרתי פינה חמה וממתינה בשקט ליום ההוא
שתהייה הצדקה לחור שיש לי בחדר חשוך בלב, שלא קיבל הגדרה
עדיין.
עברו הימים. בפולין הייתי מלכת הבדיחות השחורות להפתעתי. יש
כאלה שקוראים לזה דרך התמודדות. בולשיט. בכיתי על המצבה של
ורשה, במיידנק, וזהו, מיציתי. עוד כמה group hugs פה ושם בטוח
עזרו. בכל מקרה, אחרי פולין, הפסקתי לבכות. גם את סמיכות
התאריכים והתוצאה הבנתי רק מאוחר יותר.
כמה חודשים אחרי החזרה התחיל להיות לי סיוט קבוע, שאט אט חילחל
לעצמותי והתחיל להבהיר לי טוב, טוב, שאם אני לא עושה פה סוויץ'
הקטן, הזעזוע הכה מבוקש הולך להישאר. אפשר לומר שנתפסתי איזשהו
דיבוק. הורדתי את הטבעת שקניתי בפולין, שהייתה כה יקרה לליבי
וסמלית עבורי, הורדתי את בגדי, ולא, לא בצורה מטאפורית, ולבשתי
לבן. עד היום אני לא יודעת למה. את הסיוט, משום מה, אני לא
מרגישה צורך לתאר כרגע. אולי כי ביני לבין עצמי הוא כבר סופר
מכל כיוון שאני מרגישה כאילו צעקתי אותו לכל העולם.
כמובן שרגע אי-השפיות הזה חלף יחסית מהר, לא לפני שקיבלתי שוק
מעצמי, ממה שקורה לי, וממה זה בעצם אומר. והמה זה בעצם אומר,
הוא המודגש כאן, עם קונטרול יו.
את הרצף הכרונלוגי אני כבר לא זוכרת, אבל קצת אחרי הגיוס,
ביומולדת שלי, עשיתי מעשה מגונה המכונה בדו-המשמעות: "שריטה".
אם כבר הצלחתם להרחיק לכת ואפילו קראתם את מחשבותיי, אתם
יכולים להסיק שהשריטה הזאת הייתה חתך עמוק מאוד, בנפש ובעור.
למעשה חתך ולאחריו חץ, שהיה אמור להתחיל את תהליך סיום החיים
שלי, שהיה אמור להגיע לקיצו ביום הירצחו של רבין. נו, קטע
צדקני כזה. כמה קווים נחמדים כאלה, סמליים, להבנתי בלבד.
מבפנים כמובן רציתי שכולם יבינו, אבל ידעתי שאף אחד לא יבין.
גם ידעתי שאף פעם לא יהיה לי אומץ באמת לעשות את זה, לכן,
ושוב, הסדר הכרונולוגי כאן לוקה בחסר, גם שתיתי כל מיני מוצרים
מסגנון ה- non edible, keep away from kids. זה לא עזר לי
במשימתי לאותו יום, אבל זה שינה את פני התהליך, ואת קו החיים
שלי. לקחתי את עצמי בידיים ואמרתי שככה זה לא מסתדר. וכשאני
אומרת שלקחתי את עצמי בידיים, הכוונה העיקרית שלקחתי את עצמי
ללשכת הקב"ן, שם ביליתי בכיף מחזור של שנה. אני והוא. עד היום
אני מחפשת אותו.
אם תהיתם למה כל זה נאמר, אז זה מפני שחיי נראים בדיוק כמו
הסדר הכרונולוגי הלא ברור, ובדיוק כמו רצף הכתיבה כאן. אבל אני
בטוחה שכל האירועים האלה קשורים זה בזה. מתישהו אני אבין איך.
הפעם היחידה אחרי אותו טקס שבכיתי הייתה אחרי לילה לבן קטן,
במשרדו של הקב"ן. הוא זילזל בכל דמעה שירדה לי, ואמר שהן
נובעות מחוסר השינה, דבר שבהחלט היה אופייני לי אז. פה ושם
אפילו ניתנה לי האופציה לקחת כל מיני כדורים "לא ממכרים"
למיניהם כמו כדורי שינה ופרוזאק, אבל איכשהו הצד השפוי ויתר.
הצד השפוי תמיד מוותר.
אני ממשיכה הלאה בדרכי, כנראה מובסת, עדיין מחפשת. הרבה דברים,
מלבד לסיפור קטן. אני בטוחה שהסיפור שלי עוד נמשך מעבר למילים
ששפכתי על דפים אלו, ואולי אפילו, אם חוסר השינה לא היה מכה
בדיוק עכשיו, הייתי ממשיכה לכתוב עוד מגילה.
גם עכשיו, לפעמים, כשאני מחזיקה סיגריה ביד אחת, אני לא יודעת
אם הדמעות שיורדות הן רק בגלל העשן שנכנס לעיניים, או שהן בסך
הכל פשוט יורדות כך יותר בקלות.
בכל מקרה, פעם, בזמנו, הקב"ן שלי הציע לי לחתוך בצל כדי להגיע
לבכי המיוחל.
היום, אני בוכה בקלות. קל לי להוציא דמעות, ואני אוהבת כל דמעה
שמתגלגלת לי על הלחי, גם ברגעים עצובים. היום בכיתי הרבה, ממש
בקלות. בכיתי כשקמו, בכיתי כשכולם עמדו, בכיתי בלב מנגינה
דתית, ואני בכלל חילונית.
היום ערב יום השואה 2010, תוסיפו את התאריך העברי המתאים בצד,
ואני עדיין עם חור קטן, שכבר מצטבר לכדי סדק.
כנראה שאם היה לי סיפור לספר, הייתי ממשיכה לכתוב עוד מגילה. |