והכל ידוע מראש.

אנחנו נולדים לאימותינו, שרה, רבקה, רחל ולאה.
הן מחתלות אותנו ושרות לנו, "קינדרלך, קינדרלך, טום באלאלייקע
טוםבאלא, טוםבאלא, טום באליילקע".

שמונה ימים עד שהפצע הראשון נפצע בבשרנו,
אות וסימן למה שהעולם מבקש מאיתנו,
וברית עד עם אלוהינו.

אנחנו אט אט גדלים, פסיעות ראשונות פוסעים,
ב"מאמא לושן" ממלמלים.
וישנם עוד רגעים, אנחנו משתובבים,
זוג נרות ש"שאבעס" מביאים.

הפאות מתארכות,  בציצית ארבע כנפות,
ובינינו לבינינו אנו משווים את האותות.

יוס'ל, מתחיל להגביה את הצווארון, כי ארבע אצבעות חזקות כבר
מתחילות להשאיר שם סימן שנהיה ברור יותר מיום ליום. אימותינו
יודעות כי זהו סדר העולם, ובשקט מקוננות. דויד'ל מרגיש את
השקעים משני צידי החזה, שבקרוב יפגשו. שם עבר הקליע. איזק
לפעמים מתלקח, כמעט אל סף הבערה, ואז חוזר לעצמו. כרסיהן של
אמהותינו תופחות, ודור חדש כנראה מקונן שם. דב בער משתנק
ונחנק, שוילם הופך חולה, ועיגולים שחורים סביב עיניו, ומנדל
הוזה בהקיץ דמויות המנפצות את ביתו ועוקרות איברים, ופורץ
בצרחות. עוד לא עברו שלושה עשר אביבים, וכולנו, בצייתנות ובסדר
שגזע אחר לימד אותנו, נשכבים בשורה מסודרת ואט אט מתים את
המיתה שיועדה לנו, בדרך שהעולם רצה.

אנחנו נולדים  לאימותינו, שרה, רבקה, רחל ולאה.
והרשות נתונה.