גלגלי השיניים הסתובבו ויצרו שדה חשמלי שהקיף את האקווריום,
השולחן רעש רעידות אפורות של פלדה חלודה. הקרפיון הכבד התחיל
לרטוט בתוך המים. אור עלה מהסנפירים, בורדר מיהר לסגור את
התריסים. מאיר הצעיר החזיק חזק את רגלי השולחן שבינתיים עשה
מרחק של כמעט מטר. האקווריום היטלטל על השולחן.

ואז הקרפיון מת.  

בורדר סימן איקס נוסף בפנקס. זה הדג השמיני שמת במהלך
הניסויים. מאיר, לקח דגימה של המים שם אותה במבחנה ליד שבע
הדגימות הקודמות, פתח את התריסים ושפך את שאר המים אל הרחוב.
את האקוואריום החזיר למקום והתחיל לנקות.  
אין צורך. אמר לו בורדר.

צא להפסקה.
אתה בטוח? עדיין לא שתיים עשרה אפילו.
אני בטוח, קח לך יום חופש, מחר נסדר פה.

מאיר הניח את האקווריום עם מעט המים והסבון שנשארו בו חזרה
במקום.
סגור את התריסים, לפני שאתה הולך.

ומאיר יצא. פסים דקים של אור התגנבו, הם הדבר היחיד שהקל על
המעבדה המאופלת. בורדר התיישב על הכורסא הירוקה והדליק מקטרת.


הנחל הזה, של האקווריום השפוך, זחל והתפתל ישירות אל פתח החנות
של אדון טרלובסקי, אביה של שלומית.  

שכר הדירה במעבדה היה גבוה במיוחד, ועכשיו אחרי שלוש שנים של
ניסויים שלא העלו שום תוצאה המימון שקיבל ממשפחתה של אישתו
יפסק. כך הוזהר.

נשמעו דפיקות בדלת.

נעליו החומות של בורדר נשארו ללא תנועה מעל חרצי העץ
המאובקים.

שוב דפקו.
פתוח, אמר בורדר מתוך הראש המורכן.

הדלת הנפתחת גרמה לחומר הדחוס מאור ועשן לנסוג אחורה כמו להקה
של אלפי דגים קטנים.

בחליפה שחורה ומקל הליכה נכנס מר טרלובסקי .

שפכת אקווריום נוסף. מקל ההליכה שלו היה נקוע עמוק ברצפת העץ
העבה. אתה מבין שאין לי ברירה, זאת תקופה קשה, העסקים לא
משגשגים (זה היה שקר) והמעבדה שלך עולה לנו לא מעט.  

בורדר העלה עשן מתוך הכורסא הירוקה.
מחפשים אצלנו בחור שיהיה אחראי על יבוא העורות של המעילים, הוא
צעד בדחיסות לצד המדפים, הספרים נסוגו, אני חושב שזאת הזדמנות
נהדרת בשבילך, פרנסה טובה ומשרה עם הרבה משקל על הכתפיים, אם
תרצה אני אוכל למשוך כמה חוטים ולסדר לך את התפקיד. הדיבור
האיטי שלו פסק.
אתה מקשיב לי בכלל?!  

בורדר לא יכול היה להעלות על דעתו לוותר על המחקר. הם לא
מבינים, אף אחד לא מבין, אנשי האופל של הכפר. ההמצאה שלי הייתה
יכולה לשנות את העולם. המחשבות חרקו לו בראש. למה חזר? למה לא
נשאר בהרים... הוא לא יכל להשאר בהרים.
תודה

הוא אמר בשקט,

אני אחשוב על זה.

אני לא אוכל לתמוך בכם לנצח. יבוא יום ואני אצטרך להעביר את
החנות למישהו. זה מוקדם לדבר על זה אבל הייתי רוצה להאמין...
הגזר הדמיוני שניפנף טרלובסקי בכל פעם שנפגשו.

בורדר לא רצה לשמוע את המשך המשפט, הוא קטע את מר טרלובסקי.

תודה אדוני, אמר בורדר חסר כל אנרגיה, אני מאוד מעריך את העזרה
שלך, אני אחשוב ברצינות על ההצעה.  
תקרא לי שאול.
אישתו של בורדר בישלה את הקרפיון המת עם בצל ותפוחי אדמה.
בורדר לא נגע באוכל. ישב מול הצלחת ובהה בשאריות המטוגנות של
החלומות שלו.

בעוד כמה ימים יצטרך לקום כמו אחד האדם וללכת למיין עורות
למעילים של יהודים עשירים.  
אל תתייחס אל זה בתור עונש. זאת עבודה מאוד טובה,  מה שאבא שלי
הציע לך, יש אנשים שהיו מאוד שמחים לו היו במקומך.

שלומית, היא יפה.  

אני לא יכול לעשות את זה.  

העבודה משחחרת, אתה תהנה.

את לא מבינה, אף אחד לא מבין.

אל תשווה אותי לכולם, אני כן מבינה. אבל אבא שלי צודק, הוא לא
יכול לפרנס אותנו לנצח הוא לא עשיר כמו שאתה חושב. היא משתה
עצם קטנה מהפה.

אל תסתכל עלי ככה.

אפילו את לא מאמינה בי.

היא שתקה, ואז התקרבה ונעמדה מאחריו, היא ליטפה את ראשו, אני
מאמינה בך... בורדר הניח את הראש שלו הבטן האימהית שלה, היא
חיבקה אותו.

אני יודעת, לחשה. אבל אנחנו חייבים לעמוד על הרגליים. אלו
החיים בורדר.

הוא לא זז, זה לא נכון אלו לא החיים. ואם אלו החיים הוא לא
רוצה לחיות אותם.  

אני לא יכול, אני לא אוכל לעשות את זה. אני לא אוכל, אנחנו
עוזבים מפה, הוא לחש, ניסע, לכל מקום, להרים, העיניים העצומות
שלו, לא יכול להיות שבכל העולם לא יהיה מישהו שירצה לתמוך
במחקר שלי.  

בבקשה, דיי, בבקשה תלמד לאהוב את זה, לחשה שלומית, בשבילי, היא
בכתה וחיבקה אותו. ואז בעדינות לקחה את היד שלו ושמה אותה לידו
ראשו, על הבטן . הוא הרים אליה מבט, מופתע.

הפנים שלה היו לחות, עוד מעט זה לא יהיה רק אני ואתה.

יהיה לנו ילד קטן. הוא יהיה חכם ויפה. בורדר לא זז.

אתה מפחד?

בורדר שתק.

הנר חשף לרחוב את הצללית החצויה שלהם על הוילונות הירוקים. היא
התיישבה על כסא לידו. כל אחד מהם על וילון.

אנחנו נצטרך מקום גדול יותר, ואבא שלי הציע שנעבור לגור
במעבדה, שם יש מקום והוא מוכן לשלם לנו את שכר הדירה. נצבע
אותה, וישאר לך חדר שתוכל לשים בו את הדברים.

בורדר הנהן בשקט,

     החיים ניצחו.

מחר בבוקר הוא יתחיל לפנות את המעבדה ולהפוך אותה לדירה עם חדר
ילדים. ואחר כך הוא ילבש חליפה וירד לעבוד בחנות המעילים.

הוא כיבה את אש הנר והצללית יצאה מהוילון אל הרחוב.  
מחר בבוקר הגיע.

בורדר פינה את המדפים את המדפים. הכל נגמר. העשן שישאף עכשיו
יהיה העשן האחרון בחייו, חוסר משמעות זה דבר שמגיע בשנייה אחת.
נופל ברגע ומועך את כל מה שהיה לפניו אל תוך ארגזים.

"כשאני מרעיד שולחן אני יוצר עולם שירטוט לנצח" זה אחד
מהציטוטים שבורדר דמיין את עצמו משריש לתרבות. אריאל בן אברהם,
או כמו ששכנע את חבריו לקרוא לו- בורדר. על שם כריסטופר בורדר.

"כריסטופר בורדר, חוקר ים בריטי מהמאה הקודמת טען שהוא יכול
לזהות פעימות תנועה של דגים ממרחק של חמש מאות ממטרים... הוא
מצא שאצל דגים מסוימים קימות בלוטות רטט מיוחדות שמזהירות אותם
מפני סכנות..." כזה הוא ראה את עצמו, חוקר ים בריטי. אם היה לו
האומץ בורדר היה טוען שבלוטות אלו, בצורתם הבסיסית נמצאות גם
אצל בני האדם, אם כי הן נשחקו עם השנים...
אבל איש מעולם לא יידע, חיי המחקר של אחד מגדולי המוחות הלא
מוכרים באו לקיצם.

שבעת המבחנות שסיכמו את כל שנות הניסויים שלו. שבעה ועוד אחת,
מאתמול. הניסוי האחרון. איפה מאיר שם את המבחנה השמינית?  
בורדר שפך את שבעת המבחנות מהחלון. מאיר אמור היה לבוא לעזור.
הוא התיישב על הכורסא הירוקה והדליק את המקטרת. החדר חולק בפסי
עשן אלכסוניים.

רעש של חפצים נופלים נשמע מהחדר האחורי. בורדר לא נבהל, האסון
כבר קרה. הוא קם באיטיות, ניגש אל הדלת ופתח אותה, מקווה ששודד
ים יתקוף אותו.

מאיר שכב על הרצפה סביבו אברי כוננית שנפלה. ביד החזיק מבחנה
עם מים. המבחנה השמינית.  

סליחה, הגעתי אתמול בלילה, לסדר ונרדמתי... תראה את זה!

בורדר הסתכל ולא ראה דבר.

יש ביצים בתוך המבחנה.

אתה בטוח? שאל בורדר.

בטוח, יש ביצים בתוך המבחנה.

תן לי לראות את זה, בורדר דילג מעל החפצים השפוכים, לקח את
המבחנה והסתכל בה באור הצר. זה נכון, היו בייצי דגים בתוך
המים.

איך זה יכול להיות? מלמל בורדר.

זה אומר ששאול היה בהריון (הם קראו לקרפיון בשמו של מר
טרלובסקי) שהוא גדל בבידוד ובכל זאת הוא נכנס להריון.

המחשבות התחילו להתפשט כמו צבע מים על בד ויצרו ציורים מופלאים
שהכילו תקווה. שבבים קפצו אליו. דג, בידוד, ביצים, חשמל,
רטט...

הקרפיון בושל אתמול בערב. איך זה הגיוני? זה אפילו לא מה שהוא
בדק. בורדר רץ אל הספרים הארוזים והתחיל להוציא אותם, הוא חיפש
מאמרים שמדברים על דגים בבידוד. משהו לגבי עיבור עצמי. אולי
בדידות. או חשמל. עיבור מחשמל. ובלוטות רטט.  
...כשיש מחסור בנקבות בלהקת דגים, אחד הדגים הופך עצמו לבין
המין הנשי... הוכח כי בבידוד דגים מסוימים מסוגלים לחיות במשך
תקופות ארוכות ללא מזון.... לא נמצא כיצד...

בלוטות הרטט. בורדר חשב. דגים יכולים לחיות על רטט.

מתי הפעם האחרונה שהאכלת את שאול? שאל את מאיר.

האכלתי אותו כל יום. השיב מאיר. כשהוא נחלץ מההריסות.

בורדר המשיך לחפש בספרים.

למרות שבשבוע האחרון הוא לא נגע באוכל, נזכר מאיר, אני חושב
שהוא היה בדיכאון מהחיים לבד באקווריום.  
תכין את השולחן, הכריז בורדר, אנחנו הולכים לעשות עוד ניסוי.
מר טרלובסקי צריך להגיע לכאן כל רגע...  

אז תנעל את הדלת!

בורדר מילא את האקוואריום במים וסחב אותו אל השולחן, מאיר קירב
את מכשיר הרטט אל האקוואריום. בורדר שפך את בייצי הדגים אל
המים והפעיל את המכשיר.

השולחן התחיל לרעוד.

הוא הגביר את את העוצמה של החשמל. מאיר החזיק את השולחן.

בורדר אתה בפנים? קרא מר טרלובסקי מעבר לדלת.  פתח את הדלת.

ביצי הדגים עלו אל מרכז האקוואריום והתחילו לסוב סביב עצמן,
בורדר סובב את מחוג החשמל.

הידית הודיעה מר טרלובסקי מנסה לפתוח את הדלת.

אם רק ביצי הדגים המסתובבות יבקעו.. תחזיק את השולחן. בורדר
סובב את הוסט לעוצמה המרבית. השולחן קפץ בחוזקה. מאיר התרחק
ממנו בבהלה ונעמד ליד בורדר. הם הסתכלו על ביצי הדגים מעל
השולחן המרקד.

בורדר! הדלת!

מפתח נכנס אל תוך המנעול. מר טרלובסקי סובב את המפתח. מאיר דחף
כוננית אל מול הדלת. השולחן רקד. בורדר צחק. מכשיר הרעידות היה
על עוצמה מרבית ופיזר ניצוצות קטנים שנחתו ברכות על הכורסא
הירוקה. בד ירוק בוער. האש התפשטה אל הוילנות והקיר החיצוני.
מאיר פתח את הברז בבהלה וניסה לכבות את האש.  

הביצים בקעו! קרא בורדר. הרטט גרם לביצים לבקוע. הרטט הוא
הבריאה. הרטט הוא הכל!

הוא רץ אל האקוואריום שהיה מלא בדגיגונים קטנים ילידיי
הבריאה.

מאיר דחף את האקווארים הגדול ושפך אותו על האש.  
אנחנו נשארים מאיר! אנחנו נשארים! קרא בורדר שהיה עיוור לאש
ולסכנה.

אנחנו מוכרחים לצאת. צעק מאיר.

מה עשיתם?! השתעל מר טרלובסקי שבקושי הצליח נכנס אל החדר
הבוער.

מר טרלובסקי צא החוצה מהר! צעק מאיר.

מה עשיתם כאן?

קורת עץ בוערת נפלה על ארגז ספרים.

הדגים הקטנים קיפצו גוססים בין זכוכיות האקווריום שניצנצו
באדום.

בורדר לקח אחד מהם והכניס אותו אל הכיס. מאיר תפס אותו ומשך
אותו אל מחוץ לבניין הנחרב.  

אנחנו נשארים! קרא בורדר, אנחנו נשארים, כמו מנטרה שנתפסה בו.


הם עמדו מתנשפים שלושתם מול הבניין הבוער.

אנחנו נשארים, אמר בורדר שוב, הפעם מול האש הפועמת.
אתה לא הולך להישאר לא פה לא בשום מקום אחר בעיירה הזאת, התנשף
טרלובסקי, לא כל עוד זה תלוי בי. אתה לא חלק מהמשפחה שלי, אני
לא רוצה לראות אותך יותר, ואם תעז להתקרב אל הבת שלי אני נשבע
בכל היקר לי שאתה תאבד הרבה יותר ממעבדה.
שמואל... הניסוי שלי, הוא הצליח.

הוא הוציא את הדג המת מהכיס.

אתה איבדת כל קשר למציאות. בדיוק כמו אבא שלך!

אנשים התאספו סביב הלהבות. האש התחילה להיחלש. מרים הכפופה
ניגשה אל מר טרלובסקי ושמה עליו שמיכה. הבניין היה.

בורדר הסתכל סביבו, ההבנה גם היא כמו חוסר המשמעות. הוא התרחק
מההמון בשקט בקצב המנודים. מחר יאלץ לעזוב את העיירה.  
3

בורדר התייבש בצד הדרך והדליק את המקטרת. הוא ישב פונה להרים
כדי לא לראות את העשן. יש סוג של שלווה בידיעה שכל העבר שלך
עלה באש.

אחרי כמה דקות מאיר הגיע והתיישב לידו, הם שתקו.
מה קרה היום? שאל בורדר.

מאיר הסתכל על ידיו השחורות מפיח.

ספר לי מה קרה היום... ביקש בורדר.

אל תדאג, לאן שלא תלך אני אבוא איתך. לא נחזור לעיירה, אני לא
אתגעגע לאף אחד מכאן, תאמין לי.
הביצים בקעו, לחש בורדר.

כן. מה זה אומר?
אני לא יודע, השיב בורדר, צריך לבדוק.

איך אתה מתכוון להישאר? שאל מאיר.  

אני צריך אקוואריום יותר גדול.

כמה גדול? שאל מאיר

גדול... השיב בורדר.

הוא שתק, ונשך את השפה העליונה, חשב.

מחר הראשון לחודש.... שוב שתק... בראשון לחודש מגיע משלוח
עורות לחנות.... שתיקה נוספת. מאיר בהה בו. אתה יודע להשיט
סירות?

לא. השיב מאיר.

לא חשוב, זה לא חשוב.

הם עוגנים מתישהו בבוקר, זאת סירה קטנה, שלושה אנשים משיטים
אותה, ושלושתם גם סוחבים את הסחורה. זה אומר שהיא נשארת בלי
איש עליה במשך ארבעים דקות אולי אפילו יותר.

בורדר שוב שתק, הפעם שתיקה שלמה, אף שריר לא זז בהבעת הפנים
שלו. מרכבה עברה, בורדר הקצין לשתוק. לו דרקון היה מרחף עכשיו
מעליו לא היה זז.

תארוז את החפצים שלך, אנחנו מפליגים מכאן מחר בבוקר.

לאן?

אני רוצה שתעבור הערב במעבדה ותאסוף כל דבר שנשאר, מכשירים,
מבחנות, חומרים, כל מה ששרד תביא לנמל, מחר בצהריים כבר נהיה
רחוקים מכאן.

 

בורדר נכנס אל הדירה, הוא נעל את הדלת מאחריו. אישתו חיכתה לו,
היא בכתה.

אני מצטערת, היא התכוונה להגיד, שהגבתי כל כך קשה אתמול. אני
מאמינה בך, באמת. פשוט נבהלתי ולא ידעתי איך לספר לך. אבל אני
בסדר עכשיו.

אבל כשבעלה נכנס היא רצה אליו מבוהלת. מה קרה? כולך שחור... מה
קרה?

בורדר התיישב ואפר התעופף ממנו. שלומית המשיכה.

אתה בסדר?  שלומית הניחה שניסוי הסתבך. ורצתה לשפר את רוחו של
בעלה. אני אדבר עם אבא ואשכנע אותו לתת לך עוד קצת זמן במעבדה.
אני יודעת שאתה תשנה את העולם. ביחד אנחנו נשנה את העולם. אני
מאמינה בך.

היא נישקה אותו, בורדר לא הזיז שפתיים. הוא ליטף את ידה והושיב
אותה על הכיסא לידו.  
בורדר תפתח את הדלת. זה היה קול גבוה ומאולף של אחד העוזרים של
טרלובסקי.



אנחנו צריכים ללכת מכאן.

נשמעה מכה חזקה מהדלת, ועץ נבקע.

אין לי זמן להסביר, פשוט תאמיני לי, תסמכי עלי.

רק כשמסתכלים למישהו בעיניים אפשר לרעוד אותו

אני סומכת. אמרה שלומית, בוא נצא מכן.

הם עברו מול המעבדה החרוכה, שלומית לא שאלה. את הלילה הם ישנו
בדירה של מאיר. בורדר התעורר בשש בבוקר, עוד מעט והם יהיו
במקום אחר.  

הוא הסתכל על שלומית ששכבה לידו עטופה בשיתוק השינה. צריך
לקום, לחש לה. בשנייה שלאחר ההתעוררות כמו בזאת לפני השינה הוא
הרגיש מרוחק ממנה, הקרבה בניהם לא הייתה מושרשרת מספיק עמוק
ודרשה מודעות.

מאיר כבר בנמל.

הוא ליטף לה את השיער,

צריך לקום.

לאן אנחנו הולכים... מלמלה מתוך שינה.

אנחנו מפליגים מכאן.

לאן?

לים.

היא עדיין ישנה... נשוט לאיים של בנות הים. שלומית חייכה
והסתובבה לצד השני.

שלומית צריך לקום, ניער אותה בעדינות, אנחנו צריכים להיות
בנמל, קומי.

אתה באמת? עכשיו כבר הייתה ערה, היא ידעה שלבעלה יש נטייה
לחלום, אבל מעולם לא עירב אותה בחלומות שלו.

קומי.

איך נשוט? באיזו אוניה?

באוניה של הספקים של אבא שלך. השיב בורדר.

הספקים של אבא שלי? לאן הם יקחו אותנו?

תצאי מהמיטה, אין לנו הרבה זמן. את תביני הכל.

אבא שלי יודע מזה?

פשוט תאמיני בי, אין לנו ברירה.

אני לא יכולה לשוט איתך בלי לדעת לאן, אני בהריון. תגיד לי לאן
אנחנו נוסעים!

אני לא יודע, כבר אמרתי לך שאני לא יודע. אנחנו לא יכולים
להישאר כאן.
זה בגלל המעבדה שנשרפה?

את באה איתי או לא.  

מאיר כבר חיכה להם בנמל, האוניה הקטנה הייתה צבועה בירוק מתקלף
ומהממרכז שלה עלתה ארובת קיטור. הוא ובורדר העלו את שאריות
המעבדה בזמן ששלומית בחנה את החדרים המצופים בטפטים דהויים.

בתמימות הנזילה של ים שקט שלושתם התרחקו מהעיירה על סירה שלא
תחזור.




4

בלילה שלומית התעוררה מצלילים בכחול עמוק. היא עלתה אל הסיפון.
בורדר ישב שם בוהה באופק, סביבם היו רק מים למרחקים. סירה קטנה
וירוקה משבוצת בים שחור.
אלו נהימות של ליוויתן ברק, בין הנשימות הוא מאיר את המים.
תסתכלי.

שלומית הסתכלה אל תוך הים החשוך, הבזק אור כחול עבר מתחת לסירה
והרעיד אותה.

שלומית החזיקה בבהלה את ידו של בעלה. מאיר לא הצליח להירדם,
הוא לא היה רגיל לים, מעולם לא עלה על סירה והוא התקשה להתרגל
לתנועות הגלים, התנודה האחורנה הבהילה גם אותו והוא רץ אל
הסיפון.



אל תפחדו, אמר בורדר, הליוויתן הוא לא חיה טורפת, לא זה. הוא
הרגיש את החשמל שמשאר לכוד במכשירים שלנו, הוא מגיב לפולסים
חשמליים. אמר בורדר, זה הדג שכריסטופר בורדר חקר במסע שלו.  

המסע שממנו הוא לא חזר... השלימה שלומית

בורדר לא הגיב.

שלותם הסתכלו על אורות הליוויתן שהלכו והתמוססו אל הקרקעית.  
6

בסירה היו חמישה חדרים מתחת לסיפון ועוד אחד ששימש כמטבח מעל.
מאיר התעורר והלך אל חדר הניסויים, במרכז החדר עמד אקוויריום
גדול וסביבו ארגזים עם שברים חרוכים מהמעבדה. מכשיר הרטט שהיה
עשוי פלדה לא נפגע כלל. בורדר הספיק כבר למלא את האקווריום
במים ולהרכיב את גלגלי השיניים. אתה האקוואריום השאילו הוא
ומאיר מחנות העתיקות של גברת שלונסקי הוא היה בגובה אדם וברוחב
שלושה.

בתוך האווקריום היה דג קטן שחובר ישירות אל מכשיר הרטט שפעל על
עוצמה חלשה. בורדר ישב וכתב כל תנודה קטנה של הדג.

הדג כבר מת בורדר, אמר מאיר.

אני יודע, בדיוק בגלל זה אנחנו בודקים אותו. שתית כבר קפה?

עדיין לא... ענה מאיר.

אז תעלה לסיפון, אני כבר אצטרף...

מאיר עלה. במטבח שלומית בישלה, בלי שהתכוון גרם לה לשפוך את
הירקות החתוכים מהבלה.

יש פה בקושי מצטרכים לשבוע, אמרה שלומית, אנחנו נצטרך לעגון
במקום כלשהו ולקנות עוד מצרכים.

למאיר לא הייתה תגובה טובה יותר לכן חייך.

בורדר נכנס אל המטבח, בוקר טוב. אמר. הוא נשק לשלומית שהניחה
את קערת הסלט חזרה אל השיש.  
האוניה נושמת בכבדות על המשטח המשטה של המים. קשה להיות חלק
נלווה להרפתקה של אחר, למרות שאין בעלות על חוויה. שלומית
הרגישה לא במקום להתפעם מהיופי של העולם הבודד הזה שנחשף
לפניה. העולם של בורדר. אם תמות עכשיו היא תהיה נספח. בורדר
ימות תוך כדי רדיפה אחרי חלום והיא תוך כדי פשטות החיים תמות.

הערב ירד ומרחוק אפשר היה לראות אורות קטנים של להקת ליוותנים.
בורדר יצא מהמעבדה, אחרי שלא אכל יום שלם. סיימתי, אמר. הוא
קרא למאיר להצטרף אליו למעבדה. הרטט נרשם על הדף הזה, החורים
הקטנים האלו. בהתחלה רציתי שזה ירשום בקו אבל אני מפחד שהדיו
שיש לנו לא יספיק, לכן החורים.  הסביר בורדר, ואחר כך אם רוצים
אפשר להכניס את אותו הדף לכאן, בורדר העביר את הדף אל תוספת
שהוא בנה למכשיר הרטט שהיה קיים כבר, אתה רואה? ואז זה יוצר
רטט לפי החורים. ככה אפשר ליצר רטט קבוע לפי דברים שרשמנו.
נגיד שרשמנו רטט של אוכל מסיוים אנחנו יכולים עכשיו לייצר אותו
בלי התפוח.
איזה תפוח? שאל מאיר, את הקולטים בורדר הרכיב לפי תוכנית שהכין
בהרים. המכשיר היה מורכב מחלקים שמאיר זיהה מהמעבדה השרופה אך
מעולם לא חשב שיוכלו להצטרך למטרה נכונה כל כך.

אנחנו הולכים לבדוק אם יש הבדל בין הרטט שאנחנו משדרים אל הדג
ובין זה שהוא משדר אלינו.

הוא משדר אלינו אפילו שהוא? שאל מאיר.

הכל משדר רטט, ענה לו בורדר. בכל דבר יש בלטות רטט, אפילו בבול
עץ שרוף.

ואם יש הבדל. מה זה אומר?

זה אומר שצריך לבדוק את זה.  

אני רוצה שתכין מילון של כל אחד מהחפצים שישי לנו כאן. אתה
פשוט מחבר את הכבל הזה, ואת זה מהצד השני, בורדר חיבר את שני
הכבלים אל הדג המת שבתוך המים. ואז את מפעיל ומה שנרשם כאן זה
הרטט.

בורדר התקרב אל הדלת, תתחיל מלמפות את כל הדברים שבחדר. יש רטט
לכל חפץ, תמצא אותו.

אני אעשה את זה, אמר מאיר שהיה נלהב מהרעיון של ליצור שפה
חדשה.

בורדר עלה אל הסיפון מסופק. הרוח הייתה מלאה בטיפות קטנות של
מלח. שלומית ישבה ליד המעקה החלוד. בורדר נעמד לידה וליטף לה
את הגב.

עשיתי את זה, אמר בורדר, בניתי את המכשיר שהיה לי בחלום.

הרושם?

הרושם, ענה בורדר. את מוכרחה לראות את זה. בורדר רצה שאישתו
תהיה נלהבת מהרעיונות שלו לפחות כמוהו אם לא יותר. אבל הרצון
הזה לא בא בסיפוק.

אתה מפחד? שאלה שלומית, מתעלמת מההזמנה.

ממה יש לי לפחד? ענה בכנות.

מזה שהכל נראה אותו הדבר זה עצוב. היא צדקה אמצע הים הרגיש כמו
תוככי הנפש של אדם בודד.

אני לא חושב שהכל נראה אותו הדבר, להפך, תסתכלי על המעקה הזה,
אף מעקה לא נראה כמוהו.

אני לא מדברת על המעקה, אמרה שלומית, אני מדבר על זה שכשאני
מסתכלת קדימה וכשאני מסתכלת אחורה אני רואה את אותו הדבר. איך
אפשר לדעת לאן אנחנו שטים.

בורדר ליטף את ידה.

אולי זה לא משנה, ענה. ונשק לה במצח. מעולם לא היו ככה. הם
שתקו מנותקים מהכל, מעולם לא היינו ככה, חשבה שלומית. לבד כל
כך, ביחד כל כך, לבד כל כך. היא חשבה על המוות. אבל אמרה,
חשבתי על שם... בירם אם הוא יהיה בן ובת עדיין לא מצאתי אולי
קרן מה אתה חושב.

קרן זה יפה, אמר... אני אוכל לקרוא לאחד הממצאים שלי על שמה,
מה את אומרת.

או על שמו, אנחנו עדיין לא יודעים.

אפקט קרן, או חוק בירם, אחרי כמובן שיהיה חוק בורדר.

אני יכולה לקרוא לך אריאל?... זה שם כל כך יותר יפה.

לא.

זה שם שלא מתאים לי. בורדר זה השם.

אבל למה?

אני לא אוהב. זה מרגיש לי שם חלש וקטן. עדין. בכייני.

אני אוהבת שאתה עדין.

בבקשה אל תקראי לי בשם הזה.

היא חיבקה אותו.

אני לא, אמרה.  
מאיר התרוצץ במעבדה ועבד על מיפוי רטט של כל אחד מהחפצים. באמת
לכל דבר יש רטט. הוא מצא דמיונות רבים בין הדברים. למשל שכל
סוגי העץ משדרים רטטים שחוזרים על עצמם שלש פעמים ואז מפסיקים
ואז שוב או שירק כמו מלפפון מורכב מרטטים מאוד צרים שמזכירים
את הרטט של דג מת. הרטט של כוס מים הוא המורכב ביותר שבדק.  
הם נפגשו בנפחיה, בורדר הגיע לאסוף מסגרת שהזמין בשביל ניסוי
קטן שעשה בחצר בו בדק אשליות פרספקטיבה ותפיסה אצל בעלי חיים.
מאיר היה שוליה בנפחיה ועליו הוטלה הבניה של המסגרת שבעל
הנפחיה בעצמו התנגד לבנות משום שהזוויות בה לא היו ישרות.
באותו היום בורדר הציע למאיר להיות העוזר שלו. נוצרה בניהם
חברות אמתית, אך גם היא הייתה נעלמת בשנייה שלפני ההירדמות.
המחשבה על חיים בלי תלות בדבר הייתה כל כך בסיסית במחשבתו של
בורדר.

הידיעה שהחיים נמצאים בשינוי מתמיד משחררת. תמיד יכול להיות
טוב יותר. אנושי הוא לקוות. המחשבה שגם אנחנו נמצאים בשינוי
מתמיד, יומיומי בלתי פוסק, היא שהלחיצה את בורדר. הפחד לאבד את
עצמו. והאיבוד הוא בלתי נמנע. העצמי משתנה מהר יותר מהתפיסה
העצמית ומהרווח נוצרה החרדה שלו. החרדה שגרמה לו לצאת למסע
התאבדות אל לב הים. בורדר השאפתן, הילד הגאון, ההבטחה של אביו
שהשתגע למוות, זהו הגרעין שעליו בורדר לא היה מהסס להגיד- אני.


כמוהו, גם, אברהם, אביו היה מדען שמחקריו יצאו מהמציאות והגיעו
אל גבול הספרות או הפילוסופיה. לבנות מחשבה. אנאל, נקראה
ההמצאה שאביו חקר, על שם אישתו שמתה בזמן לידת בורדר. הנסיון
שלו הייה להפריד את החלקים של המכונה אחד מהשני, לתת לכל אחד
מהם מערכת תגובות משל עצמו. הוא האמין שהמחשבה מגיעה לא מכל אל
מהחלקים וגם לא מהחיבור בניהם.

"חיים הם הרווח בין הדברים" אמר לבורדר. בורדר היה בן עשר
כשאביו החל בתהליך ההשתגעות שנמשך שנתיים, שמונה חודשים
ויומיים.
תתרחק מהבית שלי לפני שאני אפצח לך את הגולגולת, צעק אברהם על
בורדר. שלא תעז לגעת במחקרים שלי, אז בורדר היה בן שתיים עשרה,
אני אשפוך את הדם שלך ברחוב אם תתקרב שוב למעבדה שלי. הוא אהב
את אביו.

אנשי העיירה שירתו את האופל, כך טען אבהרם.

בורדר התעורר לילה אחד מקולות של זכוכית שבורה. הצעקה ששמע אחר
כך הייתה של לוליק בעל חנות הספרים, בורדר חזר לישון.
יום אחד אתה תבין את הכל בבהירות.

בחודשים האחרונים בורדר נזהר בכל מילה שאמר, בכל צעד, בכל
מחשבה, הכעס של אביו היה בלתי צפוי ויכל להתעורר מהכוונות
הטובות ביותר. הוא היה בוכה בלילות. הוא היה אדם זר אל אביו.



התפיסה העצמית מתקבעת ברגעים יחידים שבהם אבא חושד בבנו. אלו
דברים שמתגבשים למרכז שמצמיח שלוחות אל כל חלקי הנפש.

אני מצטער, אמר אברהם לבורדר בבוקר קיצי אחד, אתה לא צריך
לראות את זה. אתה לא צריך אותי ככה.

בורדר בכה.

אני לא יודע מה אני צריך לעשות. אמר בורדר לאביו. בדמעות.

אל תראה את החולשות שלך. נזף בו אברהם. לעולם אל תראה את
החולשות שלך.

אני לא יודע מה אני צריך לעשות. חזר בורדר.

זאת הייתה הפעם האחרונה שראה את אביו.  
היה לילה, אישתו ומאיר כבר הלכו לישון ובורדר נשאר לבד נע על
הגלים. עברו שמונה ימים מאז יצאו למסע. הוא ירד אל המעבדה
ונעמד מול הדג המת שבאקווריום הגדול.  

אנשים מהעיירה אמרו שראו אותו מתרחק אל ההרים. והיו כאלו שטענו
שהוא הטביע את עצמו בים. כשבורדר התעורר באותו הבוקר המעבדה של
אביו, עם כל מכשיריה הייתה ריקה לחלוטין, כל החפצים של אברהם
נעלמו. בורדר היה אז שלושה ימים לפני יום הולדתו השלוש עשרה.
הרכוש שנשאר ואיתו גם ביתו של בורדר חולקו בין אנשי העייריה
כפדיון לחובתיו של אברהם. בורדר נשאר ללא כל נכס או שייכות,
פרט לכעס עצום על אנשי העיירה ששירתו את האופל. הוא עבר לחיות
בהרים בחווה של קרובת משפחה שמעולם לא הכיר, היא הייתה מבוגרת,
הילדים שלה עזבו את הבית והיא נשארה לחיות לבד במרחב הבודד.  
בורדר ניתק את הדג וחיבר את עצמו אל הכבלים.

היו לו חלומות על מלחמה המונית שבה הוא היחיד ששורד. וחלום
שהעולם קורס אל תוך עצמו בצורה סיבובית, בורדר הזה, הילד, היה
מוציא קולות רבים מתוך כליאתו בזנב האוניה ששטה אל הקרחון.
האוניה בורדר.

הוא הפעיל את מכשיר הרטט, גרר כיסא אל הזכוכית הרטובה. טיפס על
הכיסא ונכנס אל תוך האקווריום הגדול. מים נשפכו על הרצפה.
בורדר. מכשיר הרטט חורר את הדף. בורדר פקח עיניים בתוך המים.
הבגדים שלו נשמו נשימות עמוקות של תנועה.

אדם בחליפה צף ניצב בתוך אקווריום, בקרקעית אונייה קטנה באמצע
ים של אורות לווייתנים.  

עברו ארבעים שניות, בורדר הוציא את בועות האוויר האחרונות. רטט
שמרגיש כמו חול ים שאף ברוח. בורדר שכב על החול בשמש. לוויתן
עלה מהמים. הוא נהם בקול של אביו. לוויתן לא יכול לחיות בהרים.
חשב בורדר. הייתה שקיעה והיא לא נגמרה. אנשים עברו מאחורי
שורות העצים ובורדר צלל.

כשהתעורר הוא שכב על מיטה בחדר השינה שבבטן האוניה. הוא נפל
בנסיון הראשון שלו להעמד על הרגליים.
החולצה של מאיר הייתה קרועה ואת פניו כיסה זקן, הארובה של
האונייה שבורה. שלומית נעלה את עצמה בתוך חדר השינה.  

זה פעל! אמר בורדר שניסה לדוג מדופן האוניה.

אני מצאתי אותך על הרצפה ומסביבך האקוורים השבור. סיפר לו מאיר
כשהתיישבו.

האקווריום נשבר? דאג בורדר.

יש כמה דברים שאתה צריך לדעת. אמר מאיר. אתה היית מחוסר הכרה
במשך שלושה חודשים. בורדר לא נראה מופתע.

אבל אני שרדתי, שרדתי על רטט בתוך המים. לא הייתי צריך כלום.
אנחנו מוכרחים לחזור על הניסוי.  
כשראתה שלומית את בורדר חיי היא רצה חזרה אל חדרה ונעלה את
הדלת. מאיר קם. אני כבר חוזר, אמר.

זה בסדר, אני אגש אליה. ענה בורדר. מאיר עצר אותו. בורדר הסתכל
על עוזרו מופתע, חושש.

דברים השתנו בזמן שלא היית, אמר מאיר. הכעס בקצות האצבעות של
בורדר. יותר חכם שאני אגש אליה.

בורדר חלף על פניו מאיר והלך אל דלת חדרה של שלומית.
תפתחי את הדלת... אמר בורדר.

שקט.

שלומית, תפתחי את הדלת.

מאיר עמד בקצה המסדרון והסתכל אל בורדר.

שקט.

אני לא אבקש שוב, שלומית תפתחי לי את הדלת.

דרך חלון הדלת העגול, ראה בורדר את אישתו יושבת על המיטה
הפרחונית ובוכה. הבטן שלה גדלה אבל היא עצמה רזתה, השיער שלה
היה גזור כמו של שיער נער. פניו של בורדר מוסגרו בגבולות
העגולות שלומית הסתכלה עליו. היא לא זזה. לא קמה. לא בשבילו.
לא בשביל מי שהרג אותה. לא בשביל בעלה.  

בורדר תסתובב ונכנס אל המעבדה, מאיר נכנס אחריו. הוא ראה את
בורדר מחבר את עצמו לכבלים.

בורדר... התחיל מאיר.

שקט! אני אוכיח לה, אני אוכיח לכולם, אני יורד למטה. אני צריך
שתוריד אותי אל תוך הים.

אריאל, אמר מאיר, אנחנו לא יודעים איפה אנחנו, האוכל נגמר,
אנחנו שטים אל הסוף.

לא אנחנו לא, בורדר. אנחנו לא כי אנחנו לא צריכים כלום. רק
רטט, רטט שנוצר באופן טבעי בעולם, אפילו את המוכנה הזאת לא
צריכים. אני הייתי שם מאיר, אני חייתי על הרטט הזה.
אתה איבדת את ההכרה, ענה מאיר, אני מצאתי אותך על הריצפה
האקווריום היה שבור.  

בניתוק מוחלט אני יכול לחיות בלי כלום, אני רוצה שתקשור אותי
ותוריד אותי אל תוך הים אמר בורדר.  

בחוסר הסכמה מאיר קשר את בורדר, הם עמדו ליד המעקה, הירח פוזר
על הים. גשם ירד.

בשביל מי אתה מוכיח את זה? לחשה שלומית שעמדה רטובה והחזיקה את
הבטן.  

בואי איתי, אמר בורדר. את לא צריכה כלום. אפשר לחיות בלי כלום,
לא צריך, לא אוכל אוויר לא צריך כלום. בואי איתי, אמר בורדר.
הגלים טלטלו את האוניה. שלומית נשארה לעמוד במקום.

בורדר שתק... הרעם היה חזק.

הוא סימן למאיר להוריד אותו אל המים.

בורדר נעמד מעבר למעקה. הוא עצם עיניים וקפץ. החבל השתלשל
החוצה בצורה סיבובית.  

האור הקטן שחסד הירח נעלם בתוך המים. המחנק היה סמיך. הוא
התפשט ממרכז הגוף ולחץ בתוך ראשו. השקט הצורמני החל. החושך
בירוק אפור. אני חיי. המחשבות גם הן הוריקו באפור. אני חיי
בתוך עצמי, בלי תלות בכלום.

מאיר חיבק את שלומית ויחד הם שתו מהתלות בחיים אל המוות.
והלוויתן האיר.