איחרתי את הרכבת והייתי צריך לחכות, הרכבת הבאה יוצאת רק עוד
ארבעים וחמש דקות, מה שאומר שגם את האוטובוס אפספס.  

כבר כמעט חודשיים שלא ראיתי אותם, דיברנו בטלפון זאת אומרת,
אבל בטלפון השתיקות מתות מדי. לשתוק צריך במרחק נגיעה. למרות
שקשות לי הפגישות האלו, בעצם הפרידה. מאז שאבא מת, לפני חמש
שנים, קשה לי להיפרד מאנשים. זה נשמע הרבה זמן, אבל ככה זה.
ובכלל.  אולי זה מה שמחזיק אותי ואת אנה ביחד... לשתוק אפשר רק
עם אנשים שאוהבים, ואנחנו כבר לא שותקים. במקום זה רבים, גם
זאת קרבה.

בגלל זה אני פה לבד, והיא נשארה בתל אביב.

מסתבר שאני מלחיץ אותה.

זה אני שלא שותק.

בראש שלי אני יודע מה יקרה. אני מגיע לצפון, אנה יוצאת עם
חברים, אני אוכל ארוחת ערב עם המשפחה, אנה מחייכת לבחור, אמא
שלי מגלגלת ג'וינט, הבחור ניגש אל אנה ומזמין לה וודקה
חמוציות, אמא שלי ואני מדברים עלי ועל אנה ולמה היא לא פה
איתי, הבחור מלטף לאנה את היד כאילו במקרה, אני מספר לאמא שלי
שרבנו, אנה צוחקת, חברים שלה לא אומרים כלום, אני עייף מתקשר
לעמית והולך לשתות אצלו קפה מתוק במיוחד.

אנה והבחור יוצאים החוצה כי אי אפשר לדבר ברעש הזה, אנה מרגישה
אשמה ומתקשרת אלי בדיוק כשהקפה מוכן, אני אומר לעמית "שנייה"
והולך לדבר איתה, אנחנו שותקים, שתיקה מתה, רק כאלו יש לנו,
ואז אני נרדם חנוק, מקנא ואשם.

איחרתי את האוטובוס. אבל אני כבר מרגיש בבית. הבא יוצא עוד
שעתיים, בינתיים אני מנסה לתפוס טרמפים, זאת נסיעה של שעה
מהתחנת רכבת - לבית של אמא שלי.  

אף אחד לא עוצר. להתקשר לאנה? לשאול אותה מה שלומה? לא. אני
מלחיץ אותה, עדיף לחכות שהיא תתקשר. כשמחכים הכל קשה יותר.  

מישהו ממתת עבר, הוא לא זיהה אותי, בטח בגלל הזקן.  

אני מתייאש ומוציא ספר, שעתיים לחכות לאוטובוס לפחות אחר כך יש
תנור עצים ומישהו שיכין לי אוכל.

עוברות מכוניות, אין לי כוח לנסות אפילו. חייל אחד עלה על טרמפ
עם משאית. גם משאיות אני שונא, מאז התאונה. נשארתי לבד בתחנה.


אני קורא את מילן קונדרה, ההנאה שבאטיות.  

מכונית נעצרת.  

"לאן אתה צריך?"  

לנהג יש פגו ישנה עם פגוש מעוקם החלון הקדמי מודבק בסלוטייפ.
הוא מחייך אלי "צריך טרמפ? אני ממשיך למעלה לצפון, אני אקפיץ
אותך לאן שאתה צריך"

יש לו קרחת וצלקת שמתחילה מעל עין ימין ויורדת אל הלחי.  

אני עולה אל המכונית, אני רוצה להגיע מהר הביתה. בצפון כשמישהו
עוצר, עולים.  

"שים חגורה" הוא אומר ומתחיל לנסוע.  

אנחנו שותקים. שתיקה אחת רגועה, כאילו אנחנו כבר שנים שתקנו
ביחד. הוא מסתכל עלי, מתחת לצלקת הוא נראה עדין ונחמד. בכל זאת
החיוך שלו גורם לי צמרמורת בעורף. השיניים שלו שבורות.  

אני מבקש ממנו לכבות את המזגן.  

"המזגן? הוא לא פועל. כבר חמש שנים. אני  צריך לסדר אותו, אם
אתה רוצה יש לי שמיכה מאחורה, אתה יכול להתכסות אם קר לך"  

אני מסתובב ולוקח את השמיכה, זה נראה שהיא שכבה שם כבר הרבה
זמן ובכל זאת יש לה ריח מרגיע, ארכיטיפי. אנחנו נוסעים נגד
השקיעה וככל שאנחנו עולים בהרים נהיה חשוך וקריר יותר. אפילו
משהו רומנטי סוג של משיכה לנשק אותו.  

עברנו שלושה ברושים שהסתירו טרקטור אדום.  

הוא מתחיל לזמזמם סימפוניה של בטהובן. טה טה טה טאם. מתופף
בהגה. האוטו מקרטע כאילו הוא לא מצליח להיאחז בכביש.  

מכונית חולפת מולנו, צופרת ומהבהבת. אני שם לב שהוא נוסע כמעט
בנתיב ההפוך.

אל תתרגש מהנהגים האלו. אומר לי.

הוא מנסה להרשים אותי?

להפחיד?  

ואיכשהו לא פחדתי, לא נבהלתי רק צרימה באוזניים כמו לחישה של
צרצר לנצח. שמכתי עליו. רציתי לכסות גם אותו שלא יהיה לו קר.


מאיפה אתה? אני שואל.

מטייל פה...

והשתתק... ציפיתי שימשיך, אבל הוא לא. רק חזר לזמזמם, הפעם את
הביטלס. סארגן פפר. הוא הסתובב אלי, שאשיר איתו. הייתי שר, אבל
אני לא יודע את המילים.  

לאן אתה נוסע? שאלתי.  

הצלקת הזאת, אמר, אחרי שהתנגשה בי המשאית הראש שלי עף להגה, זה
מה שהרג אותי, הצלקת הזאת. אחר כך האוטו עף מהכביש  והחלון הזה
נשבר אבל אני כבר הייתי מת. לגמרי.  

הוא הפסיק בפתאומיות, בחדות.  

סליחה, אמר, כשאני מדבר על זה כואב לי הראש. כל הכסא כאן היה
רטוב, הבד עדיין נוקשה.  

הסתכלתי עליו, רק צמרמורת. צרצרים. הבנתי, ידעתי שזה יקרה, היה
לי חלום חוזר כזה, וחלומות חוזרים הם רמז.

כמה זמן אתה הולך להישאר פה?

לא הרבה, הוא אמר.

התקרבנו לצומת, הכביש היה יחסית ריק, הוא עבר את הצומת
במהירות, בקושי שמתי לב שהרמזור היה אדום.

היית צריך לפנות ימינה. אמרתי לו. אני נוסע למתת, זה ימינה.  

אנחנו נוסעים לצומת שבע, אתה צריך להיות במקום שזה קרה כדי
להבין שאני מת.

ממש כמו בחלומות. רק טקסטורה חדה יותר. אפילו בסדקים של החלון
הקדמי.    

אני יודע שאתה מת.  

אתה צריך להבין את זה. אני מקווה שנספיק. מוות זה דבר סופי.  


הוא לחץ על הגז. כבר היה חשוך לגמרי, עברה מולנו עוד מכונית
והבהבה.    

שכחתי לתקן את הפנסים האלו. אתה קשור נכון?  

אבא, סע יותר לאט.  סמכתי עליו, ובכל זאת.  

פתאום התפרץ.

למה אתה עושה את זה?! אתה רוצה לגרום לי להרגיש אשם!!! אני מת
אתה לא מבין את זה! ככה אני נוהג. ואני מת!

הוא צעק כמו שהיה צועק פעם, על אמא שלי. אחר כך הוא הפסיק.
אחרי שהם נפרדו.  

הוא נשך את השפה התחתונה, והוציא את האוויר בקטיעות כמו רכבת.


סליחה, מלמל מתוך שיניים סגורות.  

מתחת לשמיכה תפסתי אל האגודלים שלי. כשהוא היה חוזר מנסיעות
לחול הייתי מחכה לו ככה, מתחת לשמיכה, ער. אני ישנתי במיטה
למעלה, אחותי למטה.  כשהוא הוא היה מגיע לשים לי מתנה מתחת
לכרית הייתי פוקח את העיניים, כאילו שהרגע העיר אותי.

תחזור לישון, היה מנשק אותי... לפעמים גם לא.  

מי שמבין מוות יודע לזהות את המתים. אתה חייב לראות את זה
קורה.

הוא האיץ עוד יותר, מד המהירות היה מקולקל.  

עכשיו הפנה את הראש אלי. היה עיקול בכביש.  

אבא!!!  

הוא הטה את ההגה, בחדות, אני נצמדתי לחלון. אפילו לא האט.

המשכנו לנסוע.

ממה אתה פוחד?  

אבא, אני מבין שאתה מת, בבקשה סע לאט יותר. אתה מפחיד אותי,
אני לא רוצה לזכור אותך ככה.  

זה כבר קרה. ככה אתה זוכר אותי. עובדה. אחרת הייתי אחר.
השתתקתי, הייתה לי שאלה אחת בראש. אתה התאבדת? אבל לא הייתי
מסוגל להגיד אותה.  

לא. לא התאבדתי. הוא הסתובב אלי. היום אני יודע. אמר.

הצלקת שלו זזה כמו שריר לא רצוני של סוס.

אתה תראה עוד רגע. הוסיף.  

גם אם התאבדת זה בסדר, אמרתי לו.

אפילו שלא האמנתי בזה. לא עכשיו לפחות.  

בהתחלה גם אני לא הייתי בטוח, לחש, היום אני שלם עם עצמי שלא
התאבדתי. אני משוכנע. לא יכולה להיות אופציה אחרת.  

ההגה רעד לו בידיים ואני קיבלתי מכה בראש מהדלת.  

או שהתאבדת או שלא...  

תפסיק להאשים אותי!  תסתכל מהחלון. אנחנו מתקרבים.  

פתחתי חריץ בדלת, הייתי קופץ. אבל הוא האץ. הדלת נטרקה.

לא רציתי לעזוב אותו. ביחד ברחם. אבל גם להישאר לא רציתי.  

חשבתי על זה הרבה, נרגע הקול שלו , ואני זוכר רק שבשנייה
האחרונה, אחרי המכה חשבתי עליך, לפני שמתתי, זה מה שאני זוכר,
בגלל זה לא יכול להיות שהתאבדתי, מתאבדים חושבים רק על עצמם.  


רק בשנייה האחרונה? שאלתי. ומה היה קודם? קודם כן התאבדת?
ובשנייה האחרונה לא?  

הייתה רק שנייה אחת, וחשבתי בה עלייך.

סליחה, אמר, עשיתי שטות.  

הסתכלתי עליו, ראיתי את העיניים שלו. אי אפשר לראות עיניים
רטובות בתמונות. גם לא בחלום. אבל אני ראיתי.

סליחה, הוא לחש. וסובב את הראש.  

אבא תסתכל על הכביש!  

אני מצטער, אני לא יכול לחוות את זה שוב. אבל אתה מוכרח.
יונתן. תסתכל קדימה.    

לא.  

תפתח את העיניים!  

לא הייתי מסכן אותך אם זה לא היה הכרחי. אתה חייב לעבור את זה.
 

האוטו התחיל לצרוח.  

אבא עזב את ההגה. נטינו שמאלה, הוא תפס לי את הראש והרים אותו
בחזרה. נלחמתי איתו, שלחתי ידיים להגה, ניסיתי לייצב אותנו.
רציתי לעצום עיניים, רציתי לקפוץ מהאוטו ואולי רציתי למות,
שנמשיך להיות ביחד.    

משאית צפצפה, ניסיתי לחזור לנתיב, היא התנגשה בנו בצד השמאלי,
בצד של אבא. הוא עף קדימה, החגורה עצרה אותו, הראש שלו פגע
בהגה, עפנו לצד של הכביש החלון הקדמי התמלא בדם,  גם הכסא
והחולצה שלי, אבא פקח את העיניים, בלי לזוז הסתכל עלי. הוא אמר
"אני אוהב אותך" לפחות זה מה שאני רוצה להאמין.  

כל מה שרציתי לעשות אחר כך זה לחבק אותו, אבל לא היה כלום.

עדיין אין.