[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שירת הים
/
אין קץ לילדות

יושבים על הגג של עזריאלי, אני, הוא והמשקפת שאחיו הביא מדרום
אמריקה. אם מסתכלים מספיק טוב אפשר אפילו לראות את הים. הרוח
מיללת, מתפרעת, מעיפה את השיער שלי לכל כיוון אפשרי וחוסמת את
שדה הראיה. הוא מזהיר אותי שלא אעז להסתפר לעולם.
לא משהו מיוחד. סתם, שני ילדים זרוקים על הגג של עזריאלי עם
משקפת.
הוא מוציא איזה מוט ברזל מחודד אלוהים יודע מאיפה, וחורט את
התאריך של אותו היום בצירוף השם שלי ואחר כך שלו. אני חותמת את
התוצר הסופי במסגרת עקומה למדי.
"היי, את שמאלית."
-"גם אתה."
-"איזה יופי, יהיה לנו ילד שמאלי."
-"אולי."

רוח עקשנית של תחילת החורף משתקת אותי ומעבירה בי צמרמורות.
אחד מהחבר'ה מהלך בהתלהבות עם מצלמת הפולארויד החדשה שלו.
דמעות של קור ועייפות מציפות את העיניים. פתאום אני מרגישה כל
כך קפואה ומאובנת. אני עוצמת את העיניים, מתמסרת באיטיות לקול
המייתו המתמשכת. הוא זמזם את המנגינה של wish you were here רק
בגרסה איטית יותר, הרבה יותר. פקחתי לאט לאט את העיניים.
הוא ישב שם ליידי, מחבק את הברכיים עם ידיו, עיניו עצומות.
מדהים כמה אנרגיה, פשוט שפעה מהבנאדם הזה, אפילו במצב פשוט
למדי כמו זה. זרם עוצמתי של אנרגיות פשוט קרן ממנו, כמו חשמל
באוויר, ירד במורד חוט השדרה שלי, שיתק אותי לאט...
"אחלה שיר", אני אומרת, כשהשיר הגיע לסופו.
"את שרה אותו יותר טוב."


10 שנים לפני זה 2 ילדים, אחד בן 5 וקצת ולשניה לא מזמן מלאו
4, נפגשו לראשונה בפארק המקומי. היא לבשה אחד מעשרות בגדי הים
שלה, שבמהלך הקיץ היוו לה כעור שני, מתחת לחולצה ישנה של דוד
שלה שגלשה לה קצת מתחת לברכיים. הוא לבש מכנסיים גזורים שחשפו
2 ברכיים משופשפות וחבולות וגופיה לבנה, שעליה ניתן היה לדעת
בדיוק מה הוא אכל באותו היום.
האמהות הציגו כל אחת את הילד שלה בפני השני. ברגע שהצטלבו
המבטים של השניים הם ידעו שהיום הזה הולך להיות נורא ארוך.
אחרי בהייה ארוכה הילד הקטן מעביר את הרוגטקה המצועצעת שלו מיד
שמאל לימין, ובחיוך גדול אוחז בידה ומוביל אותה, משולהבת, אל
המבצר המפואר שרק הוא יודע על קיומו.
ללא מילים.


רוטב סיני ורוד ומתוק להחליא דולף לו על החולצה. מדי פעם אנשים
נועצים מבטים. אני כבר מורגלת להרגלי השולחן שלו.
רמת גן נראית די יפה, בשעה הזו ובמיקום הזה. נורות קטנטנות
זוהרות מבין העצים שצומחים במרחק קטנטן אחד מהשני משמאל ומימין
לשדרה, והשמיים בוערים בכתום-אדום מטורף שמתמזג לאט עם העננים
הכהים. הוא מוציא סיגריה.
"נו באמת, בחייך"
-"יא-אללה איתך, איך אפשר בלי סיגריה אחרי האוכל?"
-"זה כל כך משנה?"
-"בטח. סיגריה אחרי האוכל זה מאסט. כמו סיגריה בבוקר, סיגריה
במכונית, סיגריה אחרי מקלחת"
-"ואחרי זיון."
-"האמת אז לא תמיד בא לי. לפעמים."


יש אלבום תמונות ישן, מתפרק, איפשהו במדף העליון של הארון,
שממצה את כל שנות הגנון עד חטיבת ביניים שלי. לפעמים, כשמשעמם
אני נזכרת בו, מנקה קצת את האבק, מיישרת את הדפים. יש כמה
עמודים באמצע שכל פעם מחדש לוקח לי יותר משעה לעבור דרכם. לא
יותר מ-10 עמודים, חלקם מוכתמים בשוקולד, רובם נושאים בגאווה
כתב יד מוכר ובלתי קריא בעליל, וכמה הקדשות אישיות שאף אחד אחר
לא יוכל להבין, חוץ משנינו. והתמונות, נדמה כאילו חלקן צולמו
רק אתמול. ותמיד יש את אלו שזה מרגיש כאילו הן צולמו בעולם
אחר, באורח חיים אחר, והבנאדם המצולם שם הוא בכלל לא אתה, ואין
לך מושג מה הוא עושה באותו המקום, ומה קרה שם בכלל. יש את זאתי
שצולמה במסיבת יום הולדת משותפת בבריכה כשמלאו לשנינו 8 ו-9
קיצים, ועוד אחת מהיום למחרת אחרי מסיבת הפיג'מות המפורסמת. יש
כמה מהיום בלונה פארק לפני כמעט 5 שנים, והמון המון תמונות על
רקע הגלים שצולמו בחופים שונים בארץ.
ויש גם צילום פולארויד אחד, של ילד שזוף, יפה כזה, עם עיניים
כחולות בהירות ותלתלי פרא שחורים משוכים אחורה בסרט סרוג
בגווני כתום ותכלת, וילדה שמנמנה, עם שיער פרוע ומבט חולמני,
זרוקים על הגג של עזריאלי. כל כך הרבה מים זרמו מאז בנהר.
התאריך הכתום בצד אומר שהיא צולמה לפני יותר משנתיים, אבל אני
כבר לא בטוחה שאני זוכרת את הילד הזה, ואת הילדה הזאת אני
בטוחה שאני לא זוכרת. חיים אחרים, בנאדם אחר. עולם אחר לגמרי.
ולרגע אחד פתאום זה מרגיש כאילו התמונה צולמה לפני 5 דקות.

לעת ערביים, כשהשמיים מוכתמים בגוונים כתומים כהים ורוח קרירה
של סוף הקיץ משתוללת, ילדה קטנה, קצת פחות שמנמנה, עומדת על
הגג של עזריאלי. בעיניים יבשות היא תרה אחרי חריטה ישנה על
הקיר שלידה, ולאחר כמה דקות מרפרפת מעליה באצבעות כמהות, חשה
את החריטה בקצות אצבעותיה. ולפתע נעצרת, ועוצמת את העיניים.
אולי מנסה להאבק בכמה דמעות סוררות, אולי רוצה לשוב ולחוש את
אותן אנרגיות שזרמו כנהר באותו יום רחוק. ואולי סתם בגלל שהרוח
ייבשה לה את העיניים עד כאב.
היא פונה אל המעקה, ובתנועת יד חדה משחררת מידה את אותו תצלום
הפולארויד המהוה, מתבוננת בו, שבוי בציפורניי הרוח, סובב סחור
סחור מולה עד שנופל לאטו ונעלם.

2004







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לכל גן החיות של
הדף האחורי:


אין להאכיל את
המבקרים בדברי
הבל וסרק.
המטומטמים האלה
בולעים כל דבר.




(השומר)


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/4/11 19:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שירת הים

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה