קרן האור הראשונה שחתמה את בוקר אותו היום הופיעה באותו הרגע
המדויק שבו היא סגרה את הדלת מאחוריה. עייפה, רצוצה, אך מרוצה.
וכמו שעדר הזכרים שהשתרך אחריה במהלך כל הערב והתגובות הכלליות
מהסביבה אישרו, עדיין נראתה נהדר.
בצעדים קלילים היא מתקדמת לעבר חדר האמבטיה הגדול. היא נעמדת
מול המראה וסוקרת את השתקפותה בדקדקנות. חולצת מעטפת שחורה
וקטנטנה, שהבליטה את מה שצריך ובדיוק כמו שצריך, חצאית
מיקרו-מיני שחורה, גרביוני רשת שחורים בגובה הברך. כל התכופפות
מצדה, בין אם מכוונת ובין אם לא, הייתה חושפת קצת מהנסתר לעין,
במינון הנכון בדיוק. היא הדגימה לעצמה שוב את אותה התנוחה,
שגררה מבטים משתאים מכל זכר ברדיוס של 10 מטר ממנה, וחייכה
בסיפוק. שפתיים צבועות באדום כנגד עור חיוור, פס שחור ודק
בעיניים, מעט מסקרה שתדגיש את ריסייה הארוכים. שיערה היה נפוח
מעט, פזור, והיא אספה אותו בשתי ידייה מעל הראש ונתנה לעשרות
התלתלים השחורים לגלוש אל מצחה.

ש ל מ ו ת.

לכך הורגלה, לא תוכל להסתפק בפחות. ולא הייתה צריכה להתאמץ.
לעתים היה נדמה שיופייה הייחודי היה רק בונוס, ותו לא. גישתה
הישירה, הדומיננטית, נוכחותה הכריזמטית והשובה היו גורמות לה
לבלוט בכל מקום שרק הגיעה אליו. מין הילה שהייתה סביבה, שגרמה
לכולם להטות אחריה ראש. וכשהקדשת מבט נוסף בילדה הזו, זה היה
כמו משחק מכור מראש - כבר נשבית עמוק ביופיה הקסום, האצילי.
והיא, שובת לב ושופעת קסם, הייתה מצחקקת באדישות, והחיוך הזה
היא מוציא אותה בנקל מכל צרה או סיבוך אפשרי.
היא מרפה משיערה, ובאצבעות דקות, ארוכות, מוחה את כל הצבע
המלאכותי על פניה בעזרת צמר גפן. תערובת כהה של צבעים נותרה על
ידייה, אך פניה, חלקות, טבעיות וקורנות, נראו אף יותר יפות
מאשר לפני כן. עיניה השחורות והגדולות בלטו כנגד עורה הבהיר,
וכל כולה שידרה תום וטוהר. היא מרפה מפניה חוזרת אל גופה.
החולצה יורדת, ולאחר גם החצאית והגרביונים. היא מתקרבת אל
המראה וחופנת בשתי ידיים את שדיה, חלומם הרטוב של כל ילדי
השכבה עוד מימיי כיתה ה', וכיום חלומם הרטוב של התיכון כולו.
רכים, עגולים וזקופים, הם לא היו גדולים מדי אלא קצת מעל הגודל
הממוצע. ידייה החליקו בעדינות במורד החזה, הצלעות הבולטות,
מתעכבות בהנאה ברווח בין לצלע לצלע. שוב סקרה את גופה. חזיה
לבנה, תחתון חוטיני שחור. והיד גולשת במורד הטבור הלא מחורר
בגאווה, מתעכבת מעט על הפרפר הסגול המקועקע לה על הבטן
התחתונה, ומשם אל היריכיים. מותחת קו שומן חדש שהצטבר במשך
הלילה. מוקד הצטברות השומן הראשי שלה, היריכיים. דווקא את זה
בחרה להוריש לה אימה.
היא מסתובבת. אוספת את שיערה הארוך בגומיה, נותנת לתלתל בודד
להתנדנד לו מלפנים. פתאום עייפות כבדה הכתה בה, והיא בולעת את
רוקה באיטיות, עדיין נמצא בפיה טעם האלכוהול שסירב להעלם.
מרימה את שתי ידיה אל על, בנסיון להזרים קצת דם לגופה, וכשהיא
שמה לב לכמה שאותה התנוחה מבליטה את צלעותיה, היא שוב מחייכת.
בצעדים קלילים, עדינים, כמעט מרחפת באוויר, היא מתקדמת אל עבר
האסלה, עודנה מחייכת. באצבע מיומנת היא מאתרת את רפלקס ההקאה
שלה ומרוקנת את קיבתה מכל הרעל שהוכנס אליה במשך הלילה. רעל,
פסולת גרעינית, טינופת.
ש ו מ ן.
והיא ממשיכה ללחוץ וללחוץ, לסחוט כל טיפה אפשרית של הרעל הזה,
שיצא מתוכה, לרוקן את עצמה לגמרי. ממשיכה ללחוץ עד שהשיעול
גובר והיא מתחילה להשתעל ולהשתנק על רצפת האמבטיה, כל חוליה
וחוליה בגבה בולטת בחולניות, במשך שעה ארוכה.

יד חלקה, עדינה ונשית מושכת את ידית האסלה כלפי מטה. נטולת כל
כוח, היא משתטחת על הרצפה הקרה, מחבקת באהבה את גזרתה הדקה,
מתענגת על ההרגשה של קיבה ריקה לחלוטין.

מ ו ש ל מ ת.

נובמבר 2004