ניסן תש"ע

הוא לא ניצל ממחנה ריכוז.
גם הוריו לא סבלו שם.

הם ברחו בראשית ספטמבר 1939.
ברחו בבהלה, בפחד רב
מלודג', מביתם, מחנותם, מהחלום,
שכל אחד מהם נשא בליבו כאשר יצא
מהעיירה שלו הקטנה
אל העיר הגדולה.
את החלום,
שכמעט התגשם.
רק כמעט.
נפגשו.
התאהבו.
בלודג' הקימו משפחה יפה, בית.
הם היו שניים.
גידלו באהבה רבה
שני ילדים יפים ובריאים.

פתאום,
כמעט ללא ציפייה,
בא השחור האיום.
הם התארגנו מהר, מהר מאוד.
ברחו מזרחה.
אבא, אמא ושני ילדים קטנים, צעירים מאוד.
לא יחד.
כל אחד בדרך ובמסלול נפרד.
לא ברור איך, אבל הם נפגשו, שם במזרח.
ושוב היו יחד.
שניים ושניים.
הפעם הכל היה קשה,
מאוד קשה.

הם לא איבדו תקווה,
הם התאמצו להתחיל מחדש.
הילד הבכור הספיק לטעום למידה בבית ספר.
רק לטעום.
לא יותר, השמש לא זרחה זמן רב.
פתאום, הדיזנטריה הרגה את הבכור.
זמן קצר אחר כך,
גם נשמת הצעיר פרחה לשמים
לאור נרות החנוכה.

נותרו שניים, איש ואישה.
לבד בעולם.
ניסיון נוסף, רק לא לוותר.
האישה הרתה.
ניצוץ של אור בעלטה המכסה את העולם,
האמנם?
האבא לא יכול היה להמשיך.
המועקה, הכאב, השכול, אולי גם הייאוש,
הדמימו את ליבו.
הוא עזב את העולם.
אולי אל השניים.

שוב היו שניים.
אישה מוכה, אם שכולה, אלמנה
גם ילד בן חצי שנה.
שניים בתוך העולם,
שניים מול העולם.

מתוך האש והמים
האמא בציפורניה,
גרדה בזוב דם,
שיירי מציאות לחיים.

באותם שיירים
שמרת על התינוק
גידלת נער
זכית גם לנכדים.
גילית הרבה כוח,
פעמה בך אמונה רבה,
פעלת בעקשנות רבה.
היית:
"אאידעשע מאמע",
שלי.