עכשיו קצת יותר ברור
ואפשר לראות את השברים
את כועסת ובצדק
אני חוזר תמיד לאותם החרוזים

אני יוצא מגדרי
אבל חוזר לזה שוב ושוב
למה דווקא אושר?
למה הוא הכי חשוב?

אני מאשים את הקוארבו
מי צריך טיעון הגיוני?
מתנדנד בין דמעותייך
חמוש בנרקיס וצדק אלוהי

אין לי הומור שנון
ולא רעיונות גדולים
את מזלזלת ובצדק
אני חוזר תמיד לאותם הבתים

עם חצי סיגריה בפה פעור
ועשן בעיניים הטרוטות
בוהה בך מרחפת על פני האספלט
כאילו מתתי מאה מיתות

בשם הצדק, האושר והאמנות
תולש עטרה מנרקיס המרדות
שום דבר לא בא לי בקלות
כמו לעצום עניים ולגעת בבדידות