ישי מספר לי שהוא נוסע להודו. אנחנו יושבים בפאב של המושב
ושותים בירה גולדסטאר, כי זה המשקה היחידי שיש שם. ישי אומר
שנמאס לו כבר מהמושב הזה, ששום דבר לא זז ושאם הוא יחכה לי, אז
הוא ימות פה כמו סבא שלו וכמו שושי המשוגעת שהבן שלה מצא אותה
תלויה מתנדנדת בכניסה למרפסת האחורית.  
"ככה זה, במבי" הוא אומר לי ונשען קדימה, "מי שלא עף מפה, מת
או משתגע. ואתה, אתה פאסיבי. אם לא מזיזים אותך, אתה לא זז. לא
יודע אם זה בגלל נוסטלגיה או עצלנות או סתם טמטום. אתה לא זז.
ותזכור מה שאמרתי לך, במבי: פה אפשר רק למות או להשתגע".

ישי הוא החבר הכי טוב שלי מאז שאני מכיר אותו, מגיל שש. אני
זוכר את היום שהוא והמשפחה שלו הגיעו למושב. זה היה בסוף הקיץ,
ממש לפני תחילת כיתה א'. אחר הצהריים נכנס למושב טנדר גדול
וירוק, שפיזר אבק מהשביל של המושב. כמה ילדים רצו אחרי הטנדר
לראות מי מגיע. אני ואח שלי, נדב, היינו בבית על העץ, ועשינו
תחרות מי יכול להכניס הכי הרבה מהג'ולות של הפיקוס לתוך האף.
נדב ניצח, כי הוא היה יותר גדול ובאף שלו היה יותר מקום
לג'ולות של הפיקוס. בדיוק כשהוא התחיל לירות עלי ג'ולות בנשיפה
מהנחיר השמאלי, שמענו את הטנדר מגיע וירדנו לראות מה קורה.
הטנדר נעצר לא רחוק מהבית שלנו, בצד השני של השביל, ליד הבית
שהיה של שמשי.
שמשי עזבו כמה שבועות קודם לכן, בתחילת הקיץ, כשהארוס של מיטל,
הבת שלהם, הודיע לה שבועיים לפני החתונה שהוא לא מתחתן. אמא של
מיטל התחילה לצעוק, ואבא שלה סגר את כל החלונות שלא ישמעו, אבל
כל המושב שמע. אמא שלי ועוד כמה שכנות רצו לשם להרגיע את אמא
של ̃מיטל, ואני ונדב ועוד כמה ילדים עמדנו על השביל ליד
הבית והסתכלנו. אחרי כמה זמן מיטל יצאה מהבית עם מגהץ וקרש
גיהוץ, העמידה אותם בחצר שלפני הבית והתחילה לגהץ את השמלת כלה
שלה. שחר גבאי צעק לה שהיא שכחה לחבר את המגהץ לחשמל, וכמה
ילדים צחקו, אבל מיטל לא ענתה. היא המשיכה לגהץ את השמלה שלה
בשקט, בזמן שאמא שלה צעקה בבית. אחר כך היא התחילה להתפשט,
וזרקה את הבגדים שלה בערמה על האדמה של החצר. זאת היתה הפעם
הראשונה שראיתי אישה כמעט ערומה, ואני זוכר את זה טוב. אני
חושב שהייתי קטן מדי בשביל שזה יחרמן אותי, אבל אני זוכר
שהתרגשתי, כי ידעתי שזה משהו שאסור לי לראות. היתה לה חזייה
בצבע קרם, ונמשים על חלקת העור שמעל השדיים. התחלנו לצחקק, אבל
מיטל לא התייחסה אלינו. היא לבשה את השמלת כלה שלה, שלמרות
החום היו לה הרבה שכבות ומלמלות ושרוולים ארוכים, והתחילה
להסתובב בחצר, כאילו היא רוקדת עם עצמה. לאה גבאי, אמא של שחר,
יצאה מהבית וצעקה עלינו שנלך משם, וניסתה לתפוס את מיטל,
שהמשיכה לרקוד במעגלים. הילדים האחרים המשיכו לצחוק, אבל אני
כבר לא צחקתי. מיטל נראתה לי פתאום כמו עוגת קצפת גדולה
ועצובה.
כמה ימים אחרי זה שמשי עזבו את המושב, והבית שלהם נשאר ריק, עד
שהגיע הטנדר הירוק עם המשפחה של ישי.
הטנדר נעצר, הדלת שלו נפתחה, ויצאה ממנו אישה דקיקה ומטופחת
בשמלה עם נקודות. אחריה יצאה נגה, האחות התאומה של ישי, ורק
בסוף ישי יצא. בהתחלה ראיתי רק את הרגליים שלו בנעלי ספורט של
אדידס, ולא בסנדלים כמו של כולנו. ואז האדידס הלבנות התייצבו
על השביל והגוף של ישי יצא מהטנדר. ישי עמד והסתכל מסביבו,
מצמצם את העיניים הכחולות שלו נגד השמש. מיד ידעתי שאני רוצה
שהוא יהיה חבר שלי. הוא היה הילד הכי יפה שראיתי בחיים.

עד היום ישי הכי יפה, וכל הבנות במושב רוצות להיות איתו, וגם
כל הבנות במושבים בסביבה, וגם כשאנחנו נוסעים לעיר תמיד בנות
מתחילות איתו. ישי הסביר לי שהן רק חושבות שהן מתחילות איתו,
אבל בעצם זה הוא שרוצה אותן וגורם להן לבוא אליו, והן אפילו לא
מרגישות. "אני מסתכל לה בעיניים ככה" הוא אומר לי ומישיר אלי
את העיניים הכחולות הנהדרות שלו, "וזהו במבי, היא אצלי בכיס".
באמת יש לו עיניים מאוד יפות, וגם איך שהוא מסתכל עליך, ישר
אתה מרגיש הכי מיוחד בעולם.
אני לא מעז להסתכל ככה על בחורות, כי אני לא יפה כמוהו, ויש לי
סתם עיניים חומות וקצת גדולות מדי. בגלל העיניים ישי המציא לי
את השם במבי, אבל לא רק בגלל זה. הוא אומר שזה גם כי אני תמים
כזה, תמיד מאמין להכול. לא אמרתי את זה לישי, אבל זה לא נכון
שאני תמיד מאמין להכול. פשוט לישי אני תמיד מאמין, כי הוא החבר
הכי טוב שלי.  

עכשיו ישי מסתכל ישר עלי עם העיניים היפות שלו, ואומר לי שהוא
נוסע להודו. הוא אומר שהוא רוצה לצאת מכאן, שהוא רוצה לראות
עולם ולזיין שוודיות ולעשן סמים ושהוא הולך לייבא בגדים מהודו
לארץ ולעשות מכה. "שם בגדים זה גרושים, במבי, במחיר שאני מוכר
פה חולצה אחת, אני יכול לקנות שם מכולה שלמה מלאה בגדים. והיום
הבגדים האלה זה טרנד". ישי לוגם מהבירה שלו, "קלטת את כל
הכוסיות בעיר מסתובבות עם הבגדים השקופים האלה? זה הכול משם,
אחי. אפשר לעשות מכה ולפרוש לקריביים בגיל 30". ישי אומר לי
לבוא גם, שנשים ביחד כסף, ונהיה שותפים. לא חצי-חצי, כי הרעיון
היה שלו, אבל 70-30 בכיף, למה לא. אחרי הכול, אני החבר הכי טוב
שלו.
"אני לא יכול, ישי", אני אומר לו ומוריד את העיניים לבר. אני
רואה שיש בעץ שריטות, והמון סימנים של עיגולים מהתחתיות של
הבקבוקים של הגולדסטאר. ישי נאנח: "אין לך אמונה, במבי. אתה לא
מאמין שאתה יכול לצאת מפה, ובגלל זה אתה תירקב פה, במושב הזה,
כל החיים, ותאכל את הבמיה של אמא שלך, ותנקה את התחת של אבא
שלך מכל הסחלה שהוא מחרבן". אני שותק. ישי יודע שאני לא אוהב
שהוא מדבר על אבא שלי. "אני אומר לך את זה כי אני אוהב אותך,
במבי", ישי שם לי יד על הכתף. "תסתכל אלי" הוא אומר לי, ואני
מרים את הראש. הוא קצת שיכור, והוא מדבר אלי מאוד קרוב. אני
יכול להריח את הריח של הבירה מהפה שלו. "תזכור מה שאמרתי לך",
הוא מדבר לאט, מוציא כל מילה מהפה בנפרד, "ככה זה: למות, או
להשתגע".
"עזוב אותו, ישי" נגה מציצה לישי מאחורי הכתף. "מה אתה רוצה
מבמבי? כל כך הרבה אנשים הצלחת לקלקל, גם אותו אתה מוכרח?
תשאיר אותו ככה, בלי כתמים, מה אכפת לך?"
היא מחייכת וקורצת לי מאחורי הכתף של ישי. היא לובשת גופייה
לבנה עם מחשוף, ואני שם לב שהיא התאפרה. אני רוצה להגיד לה
שמאוד יפה לה ככה, אבל בדיוק אז ישי אומר בלי להסתובב: "נו,
פושקי, איך היה הדייט?". הוא אומר את זה בקול רם, מעליב
ומכוער, ושלושתנו יודעים שהוא מחקה את אמא שלהם, ושבכלל לא
מעניין אותו איך היה לה הדייט.
פושקי. ככה אמא שלהם קוראת להם, לשניהם. ישי אף פעם לא אמר לי
את זה, אבל אני חושב שאם יש משהו שמעצבן אותו בחיים, זה שהוא
תאום. באמת, אלוהים לא היה יכול לבחור משהו יותר אכזרי לעשות
לו. ישי לא אוהב להתחלק וחשוב לו להיות יחיד ומיוחד. בהכול.
והנה, דווקא הוא לא נולד יחיד, ותמיד הוא צריך להתחלק עם
מישהו, אפילו בשם חיבה.

ביום הראשון של כיתה א' ישי הזמין אותי אליו הביתה. בהפסקה כל
הבנים ביקשו מישי לשחק איתם, ורצו לראות את השעון שלו, שעון
נגד מים משוכלל, שהיה בו גם אור וגם מחשבון. אני לא הזמנתי
אותו לשחק, ולא דברתי איתו כל היום, רק הסתכלתי עליו לפעמים
מהצד, כשחשבתי שהוא לא שם לב. בסוף היום, כשכבר הייתי ליד השער
של בית ספר, ישי תפס אותי ביד מאחור. "אתה שכן שלי, נכון?"
הנהנתי. הוא הישיר אלי את העיניים היפות שלו וחייך: "רוצה לבוא
אלי?"
ישר אחרי ארוחת צהריים הלכתי אליו, וככה זה היה כמעט כל יום
במשך כל השנים שלמדנו יחד. אחרי בית ספר הייתי חוזר הביתה
לאכול, כי אמא שלי לא היתה מרשה לי ללכת לשום מקום בלי לאכול
ארוחת צהריים. היא גם לא הסכימה שאני אוכל בבית של ישי.
"זה אוכל של אשכנזים" היא היתה אומרת, כשהייתי מבקש ממנה לאכול
שם, "זה לא משביע, ממי". אבל ברגע שהייתי מסיים, עוד עם הביס
האחרון בפה, הייתי חוצה את השביל של המושב, והולך לשם.
הבית של ישי היה מאוד שונה מהבית שלי. היה בו ריח אחר, מתוק
כמו של בושם; והיה בו שוקולד מחוץ לארץ שנמס על הלשון כמו ענן,
לא שוקולד פרה כמו שהיה אצלנו בבית; ולא היה שם "מעריב", אלא
מגזינים בשפה אחרת עם תמונות צבעוניות של אנשים יפים ומחייכים.
גם המוסיקה שם היתה אחרת משלנו, מוסיקה קלאסית, שאמא של ישי
היתה שרה מזמזמת איתה בזמן שהיא הגישה לנו שטרודל או פשטידה
בצלחות לבנות עם פרחים קטנים בשוליים. היו שם כל כך הרבה דברים
שלא הכרתי, כל מיני דברים שהם הביאו איתם מחוץ לארץ, ושלא היה
לאף אחד במושב: קישוטים מבריקים בשרשרת, שנגה סיפרה לי שבחוץ
לארץ תולים אותם על עץ בתוך הבית, ואטארי אמיתי; והיה גם
הפטפון.
כשהייתי שם בפעם הראשונה, ביום הראשון של כיתה א', ישי ואני
שיחקנו במרוץ מכוניות. זה משחק ששיחקנו אחר כך הרבה פעמים.
המשחק היה שהמכוניות של ישי מעיפות את המכוניות שלי מהמסלול,
והמכוניות שלי מתפוצצות. ישי סיפר לי שכשהם גרו בחוץ לארץ הוא
ראה מרוץ מכוניות אמיתי. כשכבר התחיל לשעמם לי מהמשחק, נגה
נכנסה לחדר. ישי אמר לה ללכת, אבל היא אמרה לו שזה גם החדר שלה
ושזכותה להיות כאן כמה שבא לה. היא התיישבה על הרצפה בינינו,
והסתכלה. ישי עשה פרצוף וחזר להעיף את המשאית שלי עם מכונית
מרוץ אדומה. אחרי כמה דקות שישבנו ככה שלושתנו בשקט, נגה שמה
לי יד על הכתף ושאלה: "רוצה לראות משהו?".

התגנבנו לחדר ליד הסלון, שנגה קראה לו חדר העבודה. היא אמרה לי
שהחדר הזה הוא רק של סבא שלה, אבל שעכשיו הוא נח, אז הוא לא
יידע. בחדר עמד פטפון של פעם, עם אוזן זהובה ענקית בצורה של
משפך, ולידו היו מסודרים המון תקליטים. נגה בחרה אחד, הניחה
אותו בעדינות על הפטפון, וסדרה את המחט. מוסיקה רכה שטפה את
החדר. מוסיקה נעימה ומרגיעה.
"זה בטהובן" נגה אמרה לי. עצמתי את העיניים והקשבתי. דמיינתי
את בטהובן כמו סבא של מיכל חלפון, שמן כזה עם זקן לבן ועיניים
כחולות, מנגן בפסנתר את המנגינה היפה שנגה השמיעה לי. דמיינתי
איך אני מזמין את נגה וישי לרקוד, ואיך אנחנו מחזיקים ידיים,
ורוקדים במעגלים כמו בגן בימי הולדת, ואיך כולם, כולל בטהובן
חלפון מוחא לנו כפיים. עד היום, כשבטהובן מוזכר, סבא של מיכל
חלפון עולה לי בראש. הקשבתי למוסיקה הנעימה הזאת בעיניים
עצומות, ופתאום הרגשתי מגע של שפתיים על השפתיים שלי. זה היה
רך ונעים כל כך. לא פקחתי עיניים. עד היום אני לא יודע עם מי
היתה הנשיקה הראשונה שלי, עם ישי או עם נגה.  

"נו, פושקי! איפה הדייט שלך?!" ישי אומר בקול רם מדי, ומסתכל
מסביב לראות אם הבחור עוד שם.
"ישי, אתה שיכור" נגה נראית רצינית מאוד. "נראה לי שכדאי שאני
אקח אותך הביתה עכשיו".
היא מחזיקה את ישי במרפק ומנסה לעזור לו לקום מהכסא. גם אני
קם.
"עזבי אותי!" ישי צועק. כולם מסתכלים.
אני מסתכל על נגה. נדמה לי שהיא נהיית אדומה, אבל אני לא בטוח.
הפאב די חשוך. אני חושב להגיד לישי שאולי באמת כדאי שנלך כבר
הביתה, אבל אני לא רוצה להתערב.
"ישי. בוא הביתה". נגה מדברת עכשיו בשקט, אבל אני שומע בקול
שלה שהיא מאוד כועסת.
ישי שם את שתי הידיים על הכתפיים של נגה "לכי לבד!" הוא צועק
עליה ודוחף אותה לכיוון הדלת של הפאב. אני לא חושב שהוא
התכוון, אבל הדחיפה יצאה לו חזק מדי. נגה עפה לכיוון הדלת,
הראש שלה נתקל בה, והיא נופלת על הרצפה. דם מתחיל לנזול לה
מהראש. היא נוגעת ביד במקום של הפצע, ומסתכלת על הדם, אבל לא
אומרת כלום. אף אחד לא אומר כלום.
אני לוקח את הבקבוק של הגולדסטאר שעוד חצי מלא, מתיישב ליד נגה
על הרצפה ושם לה את הבקבוק על המקום של הפצע, לקרר אותו. "זה
לא היה בכוונה", אני אומר לה. נגה מחייכת אלי חיוך רפה. ישי
עומד ומסתכל עלינו, ואנחנו מסתכלים עליו בחזרה. ואז ישי מתיישב
על הרצפה לידנו ומתחיל לבכות. הוא יושב ככה, בישיבה מזרחית,
הראש שלו נשען על הידיים, ובוכה בקול רם. נגה שמה יד, זאת
שמלוכלכת בדם מהראש שלה, על הכתף של ישי, ואת היד השנייה היא
שמה על הכתף שלי. וככה אנחנו יושבים שם שלושתנו על הרצפה, כמו
פעם כשהיינו קטנים, עד שישי מפסיק לבכות.