אבא בא בהפתעה לקחת אותי מבית ספר. בדרך כלל אני הולכת ברגל
דרך הוואדי ואחר כך דרך המתנ"ס. השיא שלי זה שמונה דקות, אבל
אם אני הולכת לאט, זה יכול לקחת גם אחת עשרה. באוטו אבא אומר
שהיום נעשה יום כיף, רק הוא ואני. הוא לוקח אותי לבית קפה של
הזקנות. אני לא אוהבת את המקום הזה, כי יושבות שם רק זקנות עם
שיער בצבע סגול, ויש שם ריח מוזר, והמון רעש בגלל האוטובוסים.
אני אומרת לאבא שאם זה יום כיף, אז יותר בא לי ללכת למקדונלד'ס
, אבל אבא אומר שפה הרבה יותר כיף, ואני יודעת שהוא אומר את
זה, רק כי זה יותר קרוב לבית שלנו ושל אימא.
כשאנחנו מתיישבים הוא אומר לי שאני יכולה להזמין כל מה שבא לי,
כי זה יום כיף. אני אומרת שאני רוצה עוגת שוקולד עם גלידה
וקצפת, אבל הוא לא מרשה. הוא אומר שזה לא אוכל, ושאת זה אפשר
להזמין בסוף, לקינוח. הוא מזמין לנו שניצל ופירה, ולי קולה. גם
למלצרית יש שיער סגול, למרות שהיא דווקא לא נראית כל כך זקנה.
היא מסתכלת עלי ושואלת בקול מעצבן, קול שמבוגרים עושים לפעמים
כשהם מדברים עם ילדים: "להביא לך קטשופ, חמודי?".
"זאת בת", אבא שלי ממהר לתקן אותה.
"אוי, סליחה, בטח. קטשופ במיוחד לגברת המגונדרת!" המלצרית
מצחקקת. אני חושבת שאבא שלי מוצא חן בעיניה.
זאת לא פעם ראשונה שחושבים שאני בן, אבל לא אכפת לי. כשביקשתי
מאמא להסתפר קצר, בהתחלה היא לא הסכימה. היא אמרה שיש לי שיער
יפה ושחבל. אבל אני התעקשתי. בסוף מה ששכנע אותה זה שאמרתי
שככה בחיים לא יהיו לי כינים. מאז שהסתפרתי כולם חושבים שאני
בן. באמת לא אכפת לי. העיקר שלא תהיה לי צמה ארוכה כזאת, כמו
שהיתה לי לפני שהסתפרתי.
אחרי שהמלצרית הולכת, אבא שלי נשען אחורה ומדליק סיגריה.
"מה קורה, ממי?" הוא מסתכל בשעון שלו.
אני מושכת בכתפיים. אין לי מה להתחיל לספר לו באמת. גם ככה הוא
לא ממש מקשיב מאז שהוא עם גליה.
"את יודעת, לקחתי אותך היום מבית ספר כי רציתי לדבר איתך על
משהו".
המלצרית מגיעה עם הקולה שלי. היא מביאה לי קשית. "צ'ופר של
ילדים!", היא מכריזה בקול רם, ומחייכת לאבא שלי, אבל אבא שלי
לא שם לב.
זאת לא הפעם הראשונה שאישה מחייכת ככה לאבא שלי. זה קורה די
הרבה, האמת. גם כשהיינו קטנים, ואבא היה לוקח אותי ואת יואב
לפארק בשבת, תמיד היו באות לדבר איתו אימהות של ילדים אחרים
כשהיינו בנדנדות, והן היו מחייכות הרבה, ונוגעות כל הזמן בשיער
שלהן. פעם כשסיפרתי את זה לאמא, פתאום היו לה דמעות, והיא
הזיזה את הראש, והסתירה את הפנים שלה עם השיער. אבל זה היה
כשהייתי קטנה ולא הבנתי כלום, וזה היה לפני שאבא הכיר לנו את
גליה.
אבא נשען קדימה ושם את המרפקים שלו על השולחן.
"רציתי לספר לך משהו ממש משמח". הוא מעביר את היד בשיער שלו.
אני מכירה את התנועה הזאת. הוא עושה אותה כשיש תור ארוך וצריך
לחכות,  או כשיואבי בוכה חזק בגינה וכלולם מסתכלים, והוא היה
עושה את זה כשהוא ואמא היו רבים. אבא אוהב את השיער שלו. תמיד
הוא אומר שלאנשים אחרים בגילו יש כבר קרחת, או לפחות שערות
לבנות, ואצלו כל השיער על הראש, ואין לו אף שערה לבנה.
"את זוכרת שלפני כמה שנים את ויואבי ביקשתם עוד אח קטן?" הוא
מחכה רגע. אני חושבת שאולי הוא רוצה שאני אענה לו, אז אני
מהנהנת.
"עוד מעט באמת יהיה לכם באמת אח קטן, כי גליה בהריון, ועוד כמה
חודשים היא תלד! נכון שזה משמח?!"
אני שותקת.
"זה יהיה כאילו יש לך שתי משפחות" הוא ממשיך, "משפחה אחת עם
אמא ויואבי, ומשפחה אחת איתי ועם גליה ועם האח הקטן שייוולד".
"אבל גליה היא לא אמא שלי". אני אומרת בשקט.
"לא, היא לא". אבא שוב מעביר את היד בשיער שלו.
"וגם התינוק הזה, הוא לא יהיה ממש אח שלי, כי אין לנו אותה
אמא".
"זה נכון, הוא יהיה רק חצי אח".
"אז זה לא יהיה כמו שתי משפחות".
"את צודקת, ממי", אבא שלי מועך את הסיגריה בתוך המאפרה. "אולי
אפשר לקרוא לזה
משפחה וחצי".
המלצרית מביאה את האוכל שלנו. האוכל לא טעים לי. בפירה יש
גושים, והשניצל לא מספיק מטוגן. אבא חותך לי אותו לחתיכות,
ואני רואה שבפנים הוא ורוד. פתאום אני לא רעבה.
אני רוצה להגיד לו שאני לא רוצה משפחה וחצי, שאני רוצה משפחה
אחת, כמו פעם, איתו ועם אמא ועם יואב, בלי חצי אח, ובלי גליה
ובלי הצמה הארוכה שלה. אבל אבא עסוק באוכל, ולא מסתכל עלי
יותר. אני מסתכלת איך הוא חותך את השניצל שלו לחתיכות גדולות
ומכניס כל חתיכה בבת אחת לפה, ואיך כשהוא לועס הרקות שלו נראות
בולטות וזזות לפי הקצב של הלעיסה. ואז בצד ימין, ממש מעל
לאוזן, אני רואה שיש לו שערה אחת לבנה.