כולם מסתכלים.
כולם שם.
אנחנו - ברק, שנינו.
זוג עיניים מול זוג עיניים.
המולה היא בסך הכול מוזיקת המעליות, הטפט לעולם של רק שנינו,
שהולך ונברא כרגע.
כמעט שתיים ונשארת רק אחת - אנחנו כמעט ביחד.
עם הגב. הציפייה מציפה.
אפשר לנגוס בנתח של המתח העסיסי. ואז ייפגשו האצבעות.
מי שאמיץ יושיט זרת.
זאת תמיד תהיה אני.
לא הזזת אותה.
הרגשתי את ההפתעה. הפתעתי לטובה.
כל הערב אתה מתחבא ואני העומדת.
הסופרת.
מחפשת כל הזמן. תמיד מחפשת אותה.

שום דבר לא ממלא אותי כמו אובססיה חדשה. אני מכורה לתחושת
השלמות המלאה הזאת. אין מקום לשום דבר אחר בשיחות פנימיות. כמה
תוכניות, כמה זימה. תכנונים קצרי טווח. תמיד מאד תרבותיים, מאד
אינטלקטואלים. שלפחות תחכים בזמן שאני יושבת קרוב, זוממת וטסה
טרנס אטלנטי עם מחשבות לא מאד הגיוניות.