אמר הים לאדם:

חרזתם את כל החרוזים,
צללתם במימיי העזים.
סערתם, נאבקתם,
שרדתם, ניצלתם.

כתבתם את כל השירים,
שקעתם בהרהורים.
חיפשתם מסתורין ונסים,
הגיתם בגלי המתנפצים.

נפשכם הפצועה ביקשה מרפא,
בים רגוע, שליו, רפא.
לכאבכם לא נתתי למשול,
לדמעותיכם, לא שמתי מכשול.

באו, התערבבו במימיי,
צללו במצולותיי,
טעמו מלח וחול ים,
ונבלעו בקיים.

ראיתי אתכם, מפזזים,
שוחקים, ראיתי אתכם בודדים,
מול חופיי עומדים,
משליכים, טובלים,
מתפללים.

ראיתי אניות פאר ודגי זהב,
סירה בחושך, מחפשת מגדלור.
הצפתי יבשות, בחורף, בקור.
ראיתי השמש שוקעת, זורחת באור!

נלאיתי, אני כבר זקן וסב,
הניחו לי עכשיו!
חפשו בנפשכם את מצולות הזהב,
את הכעס, הזעף, את הריף הכואב!
את המלוח, את הדלוח.

חלמו את חלומותיכם,
בעצמכם.
צללו בעמקי נשמתכם,
רב לכם!

אמר האדם, שישב מול הים:
זהו שאנחנו עושים!