אני פגשתי את ג'ורג' האריסון.
כן, אני.
כן, ג'ורג' האריסון.  
ולמרות שהייתה מקרית ותו לא, הפגישה הקצרה הזו אתו, הייתה לי
חוויה נהדרת ובלתי נשכחת. חוויה אשר תמיד קמה לתחייה כאשר אני
מספר על כך - ברצון רב ובחפץ לב כפי שאתם ודאי מנחשים - לכל מי
שמתעניין.
ומעשה שהיה, כך היה:
בדצמ' 1995, הפתיעה אותי שרהל'ה אשתי האהובה, בטיול ללונדון
לכבוד יום הולדתי.
בין שאר הסיורים והבילויים, ביקרנו בחנות הכלבו המפוארת
Harrods.
זו תקופת הכריסמס, אתם יודעים, מאד קר בחוץ, הרחובות והחנויות
מעוצבים לתפארת, הכל מואר בצבעים ועצי כריסמס מקושטים בכל
פינה. כל זה - אם מתעלמים מאספקטים תיאולוגיים כאלו ואחרים -
משרה אווירה נעימה ומצב רוח מרומם.
בדיוק אז שידרו בארץ את האנתולוגיה של הביטלס יחד עם השיר החדש
שיצא לאור Free As A Bird, שאותו מאד אהבתי. היה מאד מרגש
לשמוע שיר חדש שהוא כל כך ביטלס, זמן כה רב אחרי שהלהקה התפרקה
ואחרי מותו של ג'ון לנון.
וכך אנחנו משוטטים לנו בחנות המרשימה ומגיעים למחלקה של
גאדג'טים שונים. ובין נעימות הכריסמס המסורתיות שנוגנו שם
ברציפות, הם משמיעים לפתע את Free As A Bird, מה שתרם עוד יותר
למצב רוחי המרומם. ובעוד אני מחטט בגאדג'טים ומתענג על השיר,
אני מבחין לפתע ממש מולי במרחק חמישה מטר, בדמות ידועה...
ג'ורג' האריסון ???!!!
הרגשתי את קצב פעימות הלב המתגבר והייתי משוכנע שאני הוזה. לא
יכול להיות. השיר החדש של הביטלס מתנגן, ופתאום ג'ורג' האריסון
עומד מולי? נו באמת. הרי זו הזייה קלאסית.
אז אני צובט את עצמי, רואה שאכן "הסנה בוער ולא אוכל" וממלמל
על כך לשרהל'ה רעייתי. היא מהנהנת, מרוגשת, שאכן זהו האיש ואני
מבין שזה לא חלום.
אני מביט לעברו בלב הולם ורגליים רועדות ואז, ג'ורג' האריסון -
מוסיקאי דגול, חבר הביטלס ואחד מאלילי נעורי - הוא בכבודו
ובעצמו, מתקרב אלינו.
המחווה הזו שלו נותרה עבורי עד היום תעלומה שאיני יכול להסביר
או להבין. ייתכן שהוא ראה מולו אדם שפניו חוורות כסיד העומד
להתעלף ורצה פשוט לעזור, או שהיה רגיל בסביבתו לתגובות דומות
לשלי ונהג תמיד בהתייחסות לבבית. לא יודע. העובדה היא ש- Mr.
George Harrison approached us
המילים נעתקו מפי ורק הצבעתי בידי על התקרה, כמסמן לו על השיר
הבוקע מן הרמקולים. הוא הנהן וחייך.
הוא היה מלווה בבחור צעיר, אולי בנו אולי חבר, אינני יודע. לבש
מעיל ארוך, חבש מן כובע נוודים והיו לו כפפות. הוא הסיר כפפה
מידו ובחמימות לחץ לשנינו ידיים. התעניין מהיכן אנחנו ואם
אנחנו נהנים בלונדון. שאלות רגילות, אבל מפי ג'ורג' האריסון
ולאנשים שאינו מכיר כלל. הוא היה כל כך מנומס, אדיב ומקסים.
סיפרתי לו על האנתולוגיה שמשדרים בארץ. הוא שאל איזה פרקים כבר
שודרו ועדכן אותנו מתי ואיפא נוכל לצפות בשידור בטלויזיה
בלונדון.
מרוב התרגשות לא עלה בדעתי צילום למזכרת. בסוף לפני שנפרדנו,
אשתי החלה לחפש מצלמה בתיק. הם הבחינו בכך אבל סירבו/נרתעו
בנימוס, במיוחד המלווה שלו ואנחנו וויתרנו כמובן. אני יכול
להבין את זה. משוגעים הרי לא חסרים וידוענים כמוהו חייבים
להיזהר. הטרגדיה של ג'ון לנון, חברו מהביטלס, היא רק אחת
הדוגמאות. הוא באמת שוטט שם בפרופיל נמוך משתדל לא לעורר תשומת
לב, אבל מן הסתם המוכרים בחנות ידעו את זה ולכן קטעו את שירי
הכריסמס לטובת Free As A Bird. כך אני משער.
תמה הפגישה עם ג'ורג' האריסון. החוויה המסעירה ביותר בביקורנו
בלונדון.
בהמשך הסיור במקום, נקרה לנו מעין קוריוז לפגישה. ירדנו
לקפטרייה לשתות משהו (זה בערך כל מה שיכולנו להרשות לעצמנו
במחירים המטורפים של הכלבו היוקרתי). פתאום שרהל'ה אומרת לי
שהגברת שיושבת לצדנו, זו אוליביה ניוטון ג'ון. אני התעקשתי
שהיא טועה, למרות שאת אוליביה בקושי הכרתי. רק על מנת לפתור את
חילוקי הדיעות ביננו, נגשתי לקבל חתימה ואכן זה התברר כנכון.
נו, ועכשיו החזקנו בחתימה מאוליביה במקום להחזיק אחת מהאריסון.
איזה בזבוז...
אוליביה ממש לא עניינה אותי, אבל חשבתי שאולי כדאי להשאר שם
עוד קצת. ג'ורג' האריסון עשוי לרדת גם הוא לשתות משהו, או אולי
מישהו מ Deep Purple או ג'טרו טל יכול להכנס. אולי אריק קלפטון
או דיוויד גילמור יבואו לקנות קישוטים לכריסמס... לך תדע. טוב,
זה לא קרה כמובן.
לבסוף, ככל שאני נותרתי בשכרון חושים מהפגישה הזו עם האריסון,
לא יצאתי כל כך טוב מהסיפור. כאן בארץ הרבה מהחברים שלנו,
במקום להתלהב אתנו יחד מהאירוע, אמרו לי - במקרה הטוב - שאפסיק
לצ'זבט להם במוח ובמקרה הרע, שאני אדיוט מושלם אם פספסתי צילום
משותף עם ג'ורג' האריסון. גם כן חברים... :) אבל האמת -
צודקים.
אכן אני מצטער שהחמצתי צילום למזכרת עם ג'ורג' האריסון, אבל
בעיקר חשוב מה שנשאר לי בלב ובזכרון.