גיא שמש / הגיטריסט של נירוונה |
הגיטריסט של נירוונה
הוא עמד בחדר המוזנח והחם, האוויר חנוק. השמש הכתה על הגג
והדלת הייתה פתוחה. רצועות של איזה חומר שנשפך שם מזמן היו
צרובות על הדלת מבחוץ. בחלק הפנימי של הדלת היו כתמים נוטים
לכתום, ולעיתים היו מזמזמים שם זבובים שנמשכו משום מה לכתמים
האלה, ולפעמים היו נדבקים אליהם. הדירה שהייתה בעצם רק חדר
הייתה בקומה השנייה של בית שפעם צבעו אותו לבן, והחלון היה
פתוח כלפי פנים כשגלימות וילון לבן זול וחדש היו מוטלים אסופים
משני צידיו. החלון הראה מגובה של שני קומות ג'ונגל אורבני
ומוזנח, מזיע, מלא עשן, אנשים ודבק.
הוא היה גאה בשרירים שלו. הוא לבש מכנסיים קצרים ומגוחכים
וגופייה לבנה רחבה. הוא עבד על השרירים ביד ימין במשקולת 10
קילו ישנה. אבל האמת היא שהוא רצה למות.
קנדי הציצה לחדרו, (שהיה בסוף המסדרון,) במבט קרוע והתכוונה
ללכת. "קנדי!" הוא צעק אחריה, וגיחך. היא חזרה ועמדה בדלת. הוא
הביט עליה בעיניו השקועות המסוממות. "תיכנסי, תיכנסי, יש לי
דיבור איתך." היא נכנסה רצינית וקרועת-מוח, וישבה על המיטה
הקטנה מולו. אוספת את רגליה אליה בתוך חצאיתה המלוכלכת ומביטה
לרצפה.
לא באמת היה לו דיבור איתה. הוא רצה חברה. הוא הסתובב והניח את
המשקולת על שידה מתנדנדת, הביט עליה רגע, ואז החווה כלפי החלון
אל העיירה המזיעה - "יום אחד כל זה יהיה שלך." הוא חיכה לחיוך,
אבל זה לא בא. הוא נאנח ומזג וודקה לשתי כוסות קטנות, "תשתי,
תשתי," אמר בייאוש עצור והשיק איתה כוסות כמו שראה בסרטים. הוא
לגם שלוק קטן, והיא רוקנה את הכוס בשתי שלוקים מהירים, כאילו
פחדה שהמשקה ייעלם לה. הוא הביט עליה, ולגם עוד שלוק קטן. ניגש
לבקבוק ומילא לה כוס מחדש. היא הביטה בכוס כמהופנטת, ואז החלה
לשתות ממנה לאט-לאט, אבל בלי להפסיק, כאילו היא לוגמת מיץ
פירות לאחר שעות של שמש.
"את יודעת מי אני?" הוא אמר פתאום.
"סטיבי..." אמרה חלש.
"לא, לא. זה הכיסוי שלי. אני רוקי. מכירה רוקי?" היא לא ענתה.
"רוקי בלבואה, 007, הגיטריסט של נירוונה."
היא ניסתה להרים אליו עיניים, אבל רק בהתה לרגע בחלל. "אני לא
מכירה, סטיבי..."
הוא גירד את הגבה ולקח סיגריה מחפיסה ליד המשקולת.
הוא הביט עליה. "מה קרה לך, קנדי?" היא שתקה והוא התקרב,
התכופף והביט בעיניה. "קנדי?"
"אהה..."
"מה קרה?"
"סטיבי, תביא לי עוד לשתות..."
"תסתכלי לי בעיניים."
"אייאפשר..."
"למה?"
"די סטיבי, תביא לשתות..."
"את רוצה לשתות?"
"כן..."
הוא לקח את הבקבוק ונדנד אותו מול עיניה. אז הריח אותו ושיחרר
אנחת תענוג מזויפת. "יש לזה ריח... ריח של... ריח של... פשוט
תענוג!" היא קפאה והוא התחיל להרגיש כמו מאנייק אמיתי.
"קחי את הבקבוק..." הוא הושיט לה אותו.
"תודה סטיבי! תודה תודה! אני אוהבת אותך!"
"גם אני, אבל אל תשתי פה."
היא רצה החוצה עם הבקבוק.
הוא הסתובב אל החלון ונשך את הסיגריה בין שיניו.
2010
שתי גלולות נגד צרבת
הוא תפס בבטנו, התקפל והשתעל. משהו צרב שם, משהו צבט את הרקמות
העדינות. הוא קם מהמיטה ולקח מארון ה-ויטרינה עוד שתי גלולות
לעיסה נגד צרבת.
אבל זה לא צרבת!
זה לא היה צרבת, זה היה משהו, משהו דומה, אבל אולי בכל זאת זה
יקל. העמידה ליד ה-ויטרינה עשתה לו סחרחורת, הוא הרגיש שמוחו
מתרוקן. הוא הלך אל המיטה, הדליק סיגריה, וחשב לעשות מה שהוא
ראה בסרטים - להזמין אמבולנס. הוא משך את הטלפון אליו, הרים את
האפרכסת, שמע צליל חיוג, ואז...
מה המספר של שרותי האמבולנס? בטח פעם הוא ידע, אבל עכשיו... זה
נעלם. אז הוא יטלפן למישהו אחר, אולי למשטרה, אולי למכבי-אש,
מודיעין, עירייה, מכר, מישהו שיזמין לו אמבולנס. טבלת המספרים
הראתה לו מיליארדים של אפשרויות חיוג, שיכולים להביא אותו לכל
מקום, והוא לא זכר מספר ספציפי אחד. ואם יטלפן סתם, ומישהו
יענה? סתם מישהו? אבל למספרי טלפון יש מספר מספרים קבוע, והוא
לא זכר כמה. הוא הקיש על חמש מספרים, המתין רגע לדממה והקיש
עוד מספר, שוב הייתה דממה והוא הקיש מספר שביעי, נשמע צליל
שאומר שטלפון מצלצל אי-שם בעיר. ריר ירד מפיו, הוא חיכה.
הטלפון צלצל ואיש לא ענה, כשלפתע חתך את הצליל המונוטוני קול
גבר שפוך "הלו, מי זה?" הוא ניסה להגיד. "חג'ג', מספיק עם
המשחקים, תביא ת'חומר לפה ונחגוג, אתה ילד קטן?" הוא ניסה
לפלוט את המילים, הוא לא החג'ג' הזה, הוא צריך רופא. "חג'ג'?!"
הקול נשמע מבוהל עכשיו, "לקחת מנת-יתר?" צווחה פרצה מגרונו.
"הוא לקח מנת-יתר!" הקול צעק למישהו, "אני אביא אנשים שיעזרו
לך, חג'ג', אל תירדם! אל תירדם!" הוא ניתק את השיחה בבהלה
והסתכל סביבו. היה שם הציור הזה, הציור שתמיד שם, של אישה
קוראת ספר. היא מעולם לא העבירה דף.
משהו לא טוב, משהו לא טוב. הוא ניגש לשירותים, רכן, וניסה
להקיא. הדבר הזר הכואב הזה קרע לו את הבטן, הוא הרגיש את
הנימים הדקים נבקעים, את הרקמות נשחקות, את הקיבה מתהפכת
במיצי-עיכול, ואת הריאות נמעכות.
הוא חרחר, רק מעט רוק וליחה זלגו. הוא דחף אצבעות לפיו, ללוע,
כמעט נחנק, הביט על השלולית בתחתית האסלה, ולחץ על בטנו.
הוא היה בדרך החוצה שבור, וכבר חזר בתקווה קטנה. צורך קל לחרבן
לחץ על מעיו. הוא הפשיל את מכנסיו, חיכה רגע, לקח אוויר, לחץ,
הרים את רגליו. משהו זז שם, המעיים התחילו לדחוף לאט-לאט. זה
עמד לו כמעט ברקטום ונתקע, והוא הרגיש כמו הפעם ההיא היחידה
כשהוא היה בן 14 ותקעו אותו בתחת באיזו מסיבת סמים. הוא שם יד
על בטנו, קיפל את רגליו, שאף אוויר, חשב שיגמור עם טחורים,
ולחץ. לחץ כאילו זה הדבר האחרון שיש לו לעשות, לחץ ודחף את כל
פנימיותו לתוך הרקטום להוציא את הדבר, שאולי הוא אפילו חי. ואז
צ'לאאק... זה התחלק החוצה.
הרקטום שלו היה קרוע. הייתה לו סחרחורת קשה, הוא כמעט לא היה
יכול לחשוב. הכול הסתחרר סביבו כמו סוסים דוהרים בתוך חדר.
חיוך אווילי התפשט על פניו, חיוך של ניצחון עניו, והוא קם על
שני רגליו החלשות והביט בסקרנות באסלה.
בעתה התפשטה על פניו.
הוא חרבן את מוחו.
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|