חול המועד פסח, אני מתעורר בבהלה. משהו קרה, זה ברור לי. אבל
מה? אני מנסה להיזכר בחלום שחלמתי. ככל שמתאמץ להיזכר כך
הזיכרונות מהחלום הולכים ומתרחקים עוד יותר. אני מצליח רק
לזכור שזה לא היה סיוט או משהו כזה. סתם חלום בינוני ומשעמם.
אז מה אני עושה ער?
אני מגשש בחשכה לעבר השעון המעורר, אבל רגע לפני שאני מועך
אותו ולוחץ על הכפתור של התאורה אני נזכר שבעצם לא כדאי. פשוט
שאתמול השעון התאפס פתאום. כנראה שהבטריות גמורות, אבל עדיין
לא החלפתי אותן, שמתי בטריות לטעינה והתכוונתי להחליף מחר.
באמת לא כדאי לגעת בו עכשיו, אני יודע שהוא עלול עוד להתנקם בי
בדיוק ברגע שאצטרך אותו ובגללו לא אתעורר ואאחר.
עכשיו אני כבר ער לגמרי. אבל אולי בכל זאת עוד יש מצב
לתפוס קצת שינה. חייב לפחות לדעת מה השעה. אני מדליק את
המנורה. טעות. אני רק חושב שאני מדליק את המנורה. נו, תחשוב
קצת, הרי הוצאת אותה מהשקע של החשמל כשחיברת במקומה את מטען
הבטריות של השעון המעורר.
מפהק לעצמי איזה פיהוק בריא ומנסה לארגן את המחשבה. בואו
נראה, התעוררנו, חושך, שעון, בטריות, מנורה. אוף. לא מעניין
אותי, אני אדע מה השעה. שולף את המטען מהשקע, אחר-כך מוצא את
התקע שבקצה כבל החשמל של המנורה ובחשכה מנסה להכניס אותו אל
השקע. תכנס, נו כבר, תכנס. קצת קשה בחושך. אני מגשש עם האצבעות
לעבר שקע החשמל, לא חכם במיוחד, אני יודע, אבל לא מעניין אותי
כלום, התקע הזה יכנס. הינה, נכנס. רק בכוח אלה מבינים.
אני מדליק סוף-סוף את האור ואז כמעט ומתעוור. מסתכל לכיוון
השעון המעורר. לאט-לאט השעה נעשית ברורה. 5:10. אז התעוררתי
בחמש, נו, אז יש לי לפחות עוד איזה שעה לישון. מכבה את האור
ונשכב. אני כבר ער לגמרי, ציינתי את זה כבר?
ואז אני שם לב שבעצם בכל הזמן הזה היה ממש הרבה רעש בחוץ.
חמש בבוקר, מה נסגר? אני מקשיב. מטוס ממריא. טייס מעצבן של
מטוס ממריא מגביר עוד ועוד את עוצמת המנועים. רכבים נוסעים.
המון רכבים בעצם. עוד מטוס ממריא. מכוניות צופרות. עוד מטוס
ממריא. מה קורה שם לעזאזל? חמש בבוקר, אנשים!
עוד מטוס ממריא. אני מכסה את הראש בסמיכה. עוד מטוס ממריא.
חייב להיות לזה הסבר. בואו נראה, אני מתעורר, המון רעש, הרבה
מכוניות, מטוסים ממריאים כאילו אין מחר... לא יודע, לא מבין מה
הולך פה. אבל נמשיך עם קו המחשבה הזה. אנשים נוסעים, מגיעים
לשדה התעופה בן-גוריון, קונים קצת בדיוטי, ממריאים לחופשת
חלומותיהם... עוד מטוס ממריא. זהו, כמובן. איך לא חשבתי על זה
קודם. מדובר ביציאת מצריים. רק הפוך. כל בני-ישראל יוצאים
לנפוש בחו"ל ורק אני הולך לעבוד.
הערתם אותי, טמבלים!
עוד מטוס ממריא. מה הקטע הזה שכל פעם שיש איזה חג וכל העם
הזה חייב לטוס לאנשהו? תאכלו מצות! תמצאו איזה מתכון טוב
לחרוסת. זה טעים! עוד מטוס ממריא.
יותר מדי קיטורים אפילו בשבילי. אני מתחיל להיעשות מנומנם.
פיהוק אחרון ואני נרדם.
מה? מה קרה? אני פוקח את העיניים רק כדי לגלות שהשעון
מצלצל. הוא מודיע לי בחוצפתו שהגיע הזמן לקום כבר ולהתארגן
לעבודה. אני משתיק אותו וגם מאיים עליו קצת, חכה חכה מה יהיה
לך בערב כשאחזור מהעבודה, אני אדחוף לך בטריות חדשות. אני שוב
נרדם. כעבור מספר דקות הוא שוב מצלצל.
עוד מטוס ממריא.
|
