הכאב שמפלח את החזה, כשאתה שומע את המילים שידעת שגדלות מתחת
לפני השטח. הכאב שמרסק לך את העצמות, ומחזיר אותך למציאות
האפורה. ואתה נשאר המום מרוב הלם, כשהידיעה סופסוף מגיעה גם
למודע שלך. הצעדים שלה עוררו בך סערה כל פעם מחדש. הלב תמיד
פעם בחוזקה. ועכשיו שמו יוצא מבין שפתיה, במקום שמך. בכלל לא
בכוונה, היא הרי כבר כמעט ישנה...
שום דבר מכל הסיבות שסובבות אותך, וכל התירוצים שמצאת בשבילה,
לא מצדיקים את הכאב שמסרס לך את הנשימות. אתה כבר לא תישן
הלילה, כבר לא תצליח להרדם לידה. ולמחרת בבוקר היא אפילו לא
תדע, את מה שכל כך מכביד לך על הקיבה.
ומה עושים הלאה? איך אתה אמור לספר לה שהיא בכלל לא אוהבת
אותך?! והיא תדע ישר על מה אתה מדבר. זה מציק לה כבר זמן מה.
היא תוכל לראות את זה בעיניים שלך, עוד לפני שהמילים יתהוו להן
על לשונך. אבל איך לעזעזל אתה אמור להתחיל ולמה לך...עד עכשיו
היא הרי טובעת בהכחשה, ואתה ידעת ונותן לה להמשיך בשלה. אז למה
דווקא עכשיו לעצור את העולם ולהגיד לה שהיא טועה, אתה הרי
מזוכיסט, והיא דפקה חתיכת הצגה.