וכשזה מכה בי, פתאום מתחרטת על כל כך הרבה דברים, על כל
האנשים... ומה כבר יש לומר במעמד שכזה, הרי האשמה כולה על
הכתפיים הכחושות, שלא תמיד מצליחות לסחוב את העול שהעמיסו על
עצמן. עכשיו כשהתמונה שלה מול עיניי כבר אין כל כך הרבה מילים
כמו שהיו פעם. באמת השתננו עם הזמן קצת. באמת מתגעגעת לזמנים
בהם זה עבד בשבילנו. מתגעגעת לתחושה שיש עוד מישהו בעולם הזה
שמבין בלי מילים, לפעמים די במבט. ולפעמים זה בכלל לא מספיק.
אבל כרגע אין לא מבט ולא מעבר. ויודעת היטב שהמילים שלא נאמרו
שם, הן אלה שהרסו את הכל. מקווה שבעזרת אותן מילים שלא נאמרו
מעולם, חסכתי לפחות לה מעט מהכאב שהיה.
פתאום מתחרטת על הגברים שנקרו בדרכי, על המילים שבזבזתי אל
אוויר העולם, על השורות שנכתבו לרוב סתם. פתאום רוצה לקחת הכל
בחזרה ולהתחיל מהתחלה. אולי הפעם אצליח להגיע לגדולה. ואולי גם
בפעם הבאה אבקש למחוק את העבר בשנייה ולהתחיל שוב בדרך חדשה.
לנסות שוב את שביל האמת המרה...