טופחות ועולות ומתנפחות
מאבדות את צורתן
שכבות שכבות נערמות
מאבדות את דרכן את תכליתן

הראש סחרחר, דמיונות מציפות
לא מבחין מי הוא מי ומה הוא מה
עוטה מסכות, מוריד אחת ושם אחרות
מה פרצופי האמיתי בין פרצופי הערבוביה

אין את המקום השקט והפנאי
להסיר את כסות הערפל מעל פני
להזכיר לאוויל שישנו בו החלק
הכמה להתבטא מבעד לחנק

להציץ חזרה אל הגוף הכחוש
לראות בברור את תבניתו היצוקה
להשיל את העור מבעד לייאוש
ולאפשר שוב לבחור בכסות חדשה

מן החמץ עולה מרור
מהמרור יוצאת מצה
מהמצה יוצא הדרור
אך עם בטן נפוחה

זהו חגנו עליו אני שר
חג המצה, היסוד התמים
אך בל תשכח יהודי יקר
שגם בזה לא טוב להגזים