היה היה פעם
טוב זה לא בדיוק ככה
לפני הרבה הרבה שנים
זה גם לא היה לפני הרבה שנים. או שאולי כן.
זה פשוט. קרה. יום אחד.
מה קרה? הכול. איך? קסם. זה התחיל בטיול השנתי. אני זוכרת את
התאריך, כי בתקופה ההיא חיפשתי פיות. למה דווקא פיות? כי לפיות
יש אבקת קסמים מיוחדת שהן מפזרות אותה על  ילדים והילדים
הופכים להיות מאושרים. ואני רציתי את האבקה הזאת. יותר משרציתי
אותה, אני נזקקתי לה.
בתקופה ההיא בית הספר היה מקום איום ונורא בשבילי ובכל זאת
הכריחו אותי ללכת אליו. בדיוק עברתי לחטיבת הביניים ולמדתי
בכיתה ז'. היו שם המון ילדים חדשים שבכלל לא הכרתי לפני כן
ומרגע שעברתי את שער הכניסה, הם התחילו להציק ולהטריד אותי.
הבנים ניסו לגעת לי בחזה או לפתוח לי את החזייה מאחורה.
וניסיתי להבליג עד שזה נמאס. אז הייתי צועקת עליהם שזה מעצבן
והם רק יותר צחקו. וניסיתי להרביץ למי שצוחק וכל האחרים המשיכו
לצחוק ואני רק אחת ולא יכולה לרדוף אחרי כולם. והבנות עומדות
בצד וצוחקות.
כשהמורה הודיעה על טיול לגליל, לא רציתי לצאת. אז בהתחלה חשבתי
להעמיד פני חולה. או אפילו לבקש מאמא שתשחרר אותי. ממילא היא
לא תסרב. "את ילדה גדולה", היא תגיד לי. "אני לא יכולה להכריח
אותך לצאת לטיול". אבל ידעתי שבגליל יש הרבה טבע. והפיות גרות
במקומות כאלה. ומכיוון שאני גרה בעיר עמוסה בניני בטון והטבע
היחיד שיש כאן זה אדניות הגרניום של אמא, החלטתי לצאת בכל זאת
ולחפש את פיות.
אז יצאתי לטיול. וכמו  שידעתי, הילדים כל הזמן צחקו ממני.
והמורה המלווה תפסה אותי בעדינות ואמרה לי שאני לא צריכה
להתעצבן. אני יודעת שאני לא צריכה להתעצבן, אבל הם מעצבנים
אותי, אז מה לעשות? וכבר לא  היה אכפת לי שהם יצחקו, אבל מה
יהיה עם הפיות? חששתי מאוד שאם אשאר עם ילדי הכיתה שלי, והפיות
ישמעו אותם צוחקים ממני, הן גם יברחו ממני. למה הן צריכות לגשת
לילדה שאף אחד לא אוהב? הן אמנם יצורים קסומים, אבל למה שהן
יבואו דווקא אלי? למה שלא יילכו אל סיוון שהיא יפהפיה ונראית
כמו פיה? או אל תמר שהיא מדברת בשקט בשקט ולא צועקת אף פעם
ותמיד יש לה מן טון מעצבן כזה כשהיא אומרת "אבא קנה לי" ו"אבא
עשה לי". יופי, הבנו שיש לך אבא, לא צריך להשוויץ. מטומטמת.
אז כדי לא לפספס את הפיות ושלא יברחו, החלטתי להקדים אותן
ולצאת לחיפושים בעצמי. הצעתי לורד, אחת הבנות שלמדה איתי גם
ביסודי, לבוא איתי. היא אמרה שאסור וזה גם מאוד מפחיד אותה.
וחוץ מזה, היא אמרה, אין באמת פיות. מאוד כעסתי על דבריה, ובכל
זאת, ביער של מירון, כשכל הכיתה התקדמה, אני מצאתי לי שביל לא
מסומן וירדתי בו. מכיוון שאני לא מכירה אף פיה ואני לא יודעת
איפה הן גרות, חשבתי שיש להן קן כמו של ציפורים על הענפים.
בגלל שהראש שלי פנה למעלה לא שמתי לב והתנגשתי באיזה סלע
ונפלתי והתגלגלתי מן ההר, כולי עם כל השומנים שריפדו אותי עד
שגזע עץ עבות עצר אותי.
נחתי בדיוק בכניסה למחילה של פרפרית. לא ידעתי את זה כמובן.
שכבתי שם, הגוף כאב לי ולא הצלחתי להזיז את הגוף שלי. ואז
פתאום פרפרית, רצתה לצאת החוצה, והגוף השמן שלי חסם לה את
היציאה.
"סליחה" היא צייצה לעברי."את חוסמת לי את היציאה מהבית שלי"
"מה?" ברגע הראשון לא הבנתי מי מדבר אליי. הייתי די מבוהלת
מהנפילה. פרפרית הבינה שאני לא אזוז לבד, אז היא הניעה את
שפתיה בלחש קסום, עד שכבר לא כאב לי וזזתי ונתתי לה לצאת מהבית
שלה. פרפרית נעה עם כנפי הכסף שלה ונעצרה מול עיניי. עכשיו
יכולתי לראות שהיא ממש לא דומה לטינקר בל, למרות שהן היו בערך
באותו גודל. היה לה שיער קצר, והיא לבשה שמלת משי קצרה, משוננת
בקצוות, בצבע אדום.
"מי את?" פרפרית לא נתנה לי הרבה זמן לעכל אותה. היא עפעפה
בכנפיים שלה ואני הסרתי ממנה את העיניים. עכשיו זה הזמן שלי
לשכנע אותה שאני ראויה לאבקת הקסמים שלה, היו לי כבר נאומים
שלמים שהכנתי מראש המלים נשכחו מליבי. לא ידעתי מה להגיד. היא
המשיכה לעפעף בכנפיים, עד שבסוף פלטתי את מבוקשי.
"אבקת פיות?" היא צפצפה לעברי. "אוי, אני חושבת שנגמרה לי.
ובכל מקרה את האבקה הזו אנחנו מפזרים רק על ילדים מאוד מאוד
אומללים" היא שוב הסתכלה עליי, הפעם בוחנת אותי לעומק "את
אומללה?" היא שאלה בסקרנות. ואני פשוט פרצתי בבכי. נגמרה לה
האבקה. כל הדרך הזאת, לשווא.
"אבל... אבל..." ניסיתי להתווכח.
"כן!" חרצה את גורלי. "את ילדה אומללה" אני המשכתי לבכות, כי
אני לא אוהבת שמרחמים עליי. אבל לא יכולתי להגיד את זה לפייה.
"אני אגיד לך מה נעשה. אני אנסה להשיג לך אבקת פיות ואת
בינתיים תנסי להסתדר"
"לאאאאאאאאאא" ממש לא הסכמתי, עד שבאתי לפה, ומצאתי אותה אני
לא מתכוונת לתת לה להיעלם. תפסתי אותה ועצרתי את העיפעוף
המעצבן, אחזתי אותה בכף ידי כמו בסרטים המצוירים כשטום מצליח
לתפוס את ג'רי בכף ידו. אני לא מתכוונת להניח לה עד שהיא תפזר
עלי את האבקה. אבל כמו בטום וג'רי, פרפרית חמקה מכף ידי ותפסה
מרחק בטוח, מניחה יד על חזה שאחזתי בכוח ומשתעלת.
"אוי זה כאב לי" אמרה תוך כדי התנשפויות. "בכל מקרה, ההשפעה של
האבקה היא זמנית. היא מספיקה ל24 שעות בלבד"  
דבריה לא עודדו אותי. רציתי תמיד להיות מאושרת לא באופן זמני.
או לפחות לא להיות כל-כך אומללה.
"אז אני אגיד לך מה נעשה. את תחזרי לבית שלך, ובכל פעם שיהיה
לך רע, תקראי לי ואני אבוא"
"ואם לא תבואי?" שאלתי.
פרפרית הרימה יד שמאל באוויר נופפה בה כאומרת שלום והסתובבה
כמו מלכת יופי עד שחזרה להיות עם הפנים אלי. "זו היתה שבועת
פיות. אסור להפר אותה"
"ואיך אני קוראת לך?"
"תעצמי את העיניים" אמרה לי בשקט. עצמתי. "ותקראי בשמי"
"רגע, אבל אני לא יודעת איך קוראים לך" אמרתי ופקחתי את עיניי,
כי אז באמת עוד לא ידעתי.
"תמציאי לי שם, אני כבר אבוא"  
קולות ילדים ומבוגרים קוראים בשמי הפתיעו את שתינו והיא מיהרה
להתעופף ולהיעלם, ולפני שהספקתי לעכל את שקרה, כבר עמדו מעליי
החובש והמורה המלווה. הכאב חזר לי לגוף, וגנחתי כאשר החובש נגע
לי ברגל. בעוד המורה עושה לי פרצופים של איזה משוגעת אני,
לעזוב את הכיתה וללכת לחפש פיות. מסתבר שורד הלשינה עליי.
הגענו למרפאה והתברר שחוץ מכמה מכות יבשות לא ניזוקתי, וקצת
התעצבתי כי אם כבר ליפול ולזכות בקיתונות של כעס, אז לפחות
לשבור רגל ולא ללכת לבית ספר חודש אחר-כך. אבל כרגיל גורלי לא
שפר עליי, ואמרו לי לנוח שלושה ימים בלבד.
אמא חיכתה לי בבית כעוסה מאוד. היא כבר היתה מעודכנת לגבי
ההיעלמות המציאה והטיפול הרפואי שקיבלתי. היא גם דיברה איתי
בטלפון כשהיינו בדרך למרפאה וכבר אמרה את עיקרי דבריה, למה אני
תמיד עושה לה את זה? למה אני מנסה להדאיג אותה בכוונה. איך אני
לא מבינה שגם ככה קשה לה. ואני שתקתי וידעתי שבבית היא תרחיב
את היריעה והנאום יהפוך לשטף של ממש.
"איך את עושה לי דבר כזה?" התפרצה עליי. "עוזבת את כל הכיתה
באמצע ההר? את חשבת מה יכול לקרות לך? למה כולם יכולים ללכת
אחרי המורה ורק את תמיד חייבת למצוא דרכים אחרות? חייבת להיות
שונה." היא ספקה את כפיה בייאוש ושלחה אותי לחדרי.
הסתגרתי לי בחדר שלי, ועצמתי את העיניים חשבתי על פרפרית
הלוואי שהיא היתה באה. הלוואי. אבל היא לא באה. כשאמא נכנסה
לחדר, היא ראתה שאני בוכה, וחשבה שזה בגלל שהיא כעסה עליי, אז
היא קצת התנצלה, ואמרה שהיא אוהבת אותי, ושאני פשוט לא יודעת
כמה היא דאגה לי. היא הביאה לי שוקולד ואני בלעתי אותו. היא
מזגה לי קולה. ואני שלחתי אותה להביא לי גם במבה. כמה מתוק
אפשר, צריך גם קצת מלוח לפעמים.
כשחזרתי ללימודים הילדים מאוד כעסו עליי. מסתבר שבגללי הפסיקו
להם את הטיול וכולם צוו לא לדבר איתי. "לכי חפשי פיות שיהיו
חברות שלך" אמרו לי. ורד ניסתה ללחוש לי שהיא מתנצלת על כך
שהיא סיפרה למורה אבל היא נלחצה כי היא דאגה לי וכשסיוון בדיוק
עברה היא מיהרה להתעלם ממני. אפשר להגיד שהם לא בדיוק החרימו
אותי, הם פשוט לא דיברו איתי. הם כן צחקו עליי, וכן ניסו לגעת
בי.
כשיצאתי מבית הספר, חבורת הבנים של הכיתה, התחילה ללכת אחריי.
הם שאלו אותי אם אני רוצה לתת להם לראות לי את הציצי. ברור
שלא. הם זרקו לי כל מיני שאלות כמו אם אני יודעת לעשות ביד
ולמרות שלא לגמרי הבנתי על מה הם מדברים, זה נשמע משהו גס ולא
רציתי לענות. ניסיתי להגביר את המהירות אבל הם הגבירו אותה
בעקבותיי. הם אמרו לי שאני צריכה לפצות אותם על מה שקרה בטיול.
ניסיתי לברוח, הם היו יותר מהירים ממני.
הם הצליחו להצמיד אותי לאיזה קיר אחורי של בית והקיפו אותי בלי
לתת לי לברוח. אחד מהם איים ואמר שאם אני לא אתפשט הוא ישתין
עליי. לא האמנתי לו, אבל בכל זאת הם היו חמישה ואני הייתי אחת.
הורדתי את החולצה ואחר כך את החזייה ונתתי להם להסתכל. הם צחקו
שניים מהם גם נגעו ואני לא יכולתי לברוח הייתי צמודה לקרקע
בקיפאון מוחלט. כשהם סיימו להסתכל, זה שאיים, הוציא את הבולבול
שלו ואני הרגשתי את הזרזיף נוטף ממנו אליי. "סליחה, לא הצלחתי
להתאפק" הוא אמר בלי להתנצל בכלל, ושאר הבנים צחקו נתנו כיפים
אחד לשני ועזבו אותי כמו כלבה מסריחה מפחד ומאימה.
חזרתי הביתה ונכנסתי למקלחת. ניסיתי לסלק את הריח, אבל הסירחון
לא עזב אותי. אז חיכיתי מתחת לברז. הכנרת שמתייבשת לא עניינה
אותי ואפילו שנינט שאני מעריצה אותה ביקשה לא לבזבז מים לא
עניינה אותי. הריח חייב לעבור. המים החמים נגמרו, והמשכתי
לחכות למרות שהמים היו קרים ואני כבר קפאתי. הרגליים כאבו לי
אז עברתי לישיבה ונתתי למים לשטוף את הריח. בסוף אמא דפקה על
הדלת ושאלה מה קורה לי. אמא חזרה הביתה, עברה לי המחשבה בראש,
ויצאתי מהמקלחת עדיין מסריחה. תמונות של פיות קידמו את הפנים
שלי ואני קרעתי אותן מהקירות "אמרת שתבואי, כשאני אקרא לך",
צעקתי על התמונה. "את אמרת שתבואי, אז בואי כבר. בואי,
שקרנית." כיסחתי את התמונות  וקרעתי אותן לגזרים.
"אה, מישהי פה עצבנית" הקול היה מוכר. "את רוצה לדבר על זה?"
"את אמיתית? זה לא הדמיון?" שאלתי, "למה לא באת קודם?"
"את לא קראת לי" היא היתה שונה מהפעם האחרונה שבה ראיתי אותה.
היא לא עפעפה בכנפיים שלה, והיתה מאוד יציבה. הקול הצפצפני שלה
השתנה והפך פתאום עמוק ומרגיע. "יום קשה" אמרה ואני הנהנתי. לא
הצלחתי לספר לה מה קרה שם. האמת היא שגם לא כל-כך זכרתי. ראיתי
קטעים שונים אבל לא הצלחתי לחבר אותם וכבר לא זכרתי מה קדם
למה. "את יודעת, יש כל-כך הרבה שירצו להיות חברים שלך" אמרה
לי. ואני גיחכתי כי אני יודעת שבאופן עובדתי ומוכח אף אחד
בעולם לא רוצה להיות חבר שלי. "לא בעולם הזה", היא קראה את
המחשבות שלי, ואני באמת לא הבנתי על איזה עולם היא מדברת.
"בעולם שלך", היא שוב ענתה לפני ששאלתי. "תעצמי את העיניים"
היא הדריכה אותי. "מה את רואה?"
"חושך"
"תתאמצי"
"יש מן הבהובים אדומים כאלה" התאמצתי.
"יופי, תלכי לכיוון האדום" הלכתי לאן שהיא הדריכה אותי. מגששת
את דרכי באפלה, האור האדום הלך והתעצם ועכשיו הוא התערבב גם עם
לבן ואז נוספו עוד צבעים ועוד וכל צבע התפצל לגוונים שונים
ומצאתי את עצמי בלב הקשת בענן. הצבעים עטפו אותי בחמימות רבה
ופרפרית היתה לצדי עם החיוך הנצחי שלה.
"ברוכה הבאה לעולם שלך" היא אמרה לי.
"אל תעזבי אותי" ביקשתי ממנה.
"אני איתך" הבטיחה.
במשך שעה ארוכה טיילתי על גב הקשת בענן רצתי על גבי הקשת,
קפצתי אל חיקו של הענן, רקדתי לי ושרתי. מה שקרה קודם נשכח
מליבי ונהניתי מהשקט חסר בני האדם שהיה בו. ואז נבהלתי שאולי
יש כאן גם אנשים שמנסים לפגוע בי.
"רק מי שאת מזמינה יכול לבוא לכאן." אמרה לי. שמחתי. לא רציתי
שאף אחד מן האנשים שאני מכירה יבוא לעולם שלי. אפילו לא אמא
שלי. "אבל אני חושבת שהיית כאן היום מספיק, הגיע הזמן לחזור"
הנחיתה  חזרה היתה חדה האור הלבן סינוור אותי, וקולה של אמא
חתך לי עור התוף.
"איך היה בבית ספר?" היא שאלה ועניתי שהיה בסדר. היא שאלה מה
קרה שנכנסתי להתקלח מוקדם ואמרתי שסתם, התחשק לי. כשהיא ראתה
שסיימתי לסכם את היום שלי היא עברה לסכם את שלה, היא עשתה זאת
האריכות תוך שהיא מתעכבת על פרטים רבים מכדי שאוכל לקלוט.
בבוקר, כשהגעתי לבית הספר וראיתי את הבנים, שוב חשתי את
הסירחון נודף ממני. ניסיתי להתעלם מהם, והם לא הסכימו להתעלם
ממני. הם קידמו את פני לשלום. צחקו כשעברתי לידם, וניסו לגעת
בי, ולא היה אכפת להם שיש עוד ילדים מסביב. איתי, שהיה המנהיג
שלהם, אמר לי שאחרי הלימודים אני אחכה להם איפה שהיינו, ושאם
אני לא אהיה שם הם יספרו לכל הכיתה מה קרה אתמול.
התייעצתי עם פרפרית. היא השתתקה בכובד ראש, והרהרה בנושא.
"בואי נכין לך הגנה" ענתה. ואני חשתי הקלה. ההליכה אל ארץ הקשת
בענן היתה קצרה יותר, וידעתי בדיוק לאן אני הולכת. פרפרית
לימדה אותי להכין מהענן חיילים שישמרו עליי, שאני לא אהיה
יחידה נגד הבנים. היא ביקשה ממני לקחת גוש מתוך הענן, ולצור
ממנו חייל. עשיתי כדבריה. החומר ממנו עשוי הענן, היה צמרירי
ורך, וברגע שלקחתי אותו לידיים שלי יכולתי לעצב אותו כרצוני.
החייל הראשון יצא קצת עקום. "עכשיו תנשפי עליו" נשפתי והפחתי
חיים בגוש האפור.
"חייל מספר 1 לשירותך, גבירתי" הוא נעמד מולי בדום מתוח
והצדיע. שחררתי אותו ומייד ניגשתי לצור חייל נוסף. ככה יצרתי
צבא קטן של חיילי עננים, וכשנפגשתי עם הבנים, חשתי מוגנת. הם
שוב ביקשו ממני להוריד חולצה וחזייה. שיסיתי בהם את החיילים
שלי, אבל הם לא הצליחו לצאת אל העולם האחר. בכל פעם שניסו הם
נתקלו בקיר לא נראה. כל החמישה היו נגדי,  נגעו והכאיבו לי.
פרפרית נתנה לי יד ומשכה אותי אל ארץ הקשת בענן, אבל לא הצלחתי
להגיע לשם. כל פעם שצעדתי לעבר האור האדום, נפתחו לי העיניים
וראיתי אותם מולי.
"לא נורא, בייבי" פרפרית ליטפה את שערי בעדינות אחרי שהם הלכו,
"את תתאמני, ובפעם הבאה לא משנה מה יקרה, את תוכלי לברוח אל
העולם שלנו" היא אמרה "שלנו" כממתיקת סוד. העולם שלנו.
חייכתי.
כדי לעודד אותי היא לקחה אותי לשם שוב פעם. רציתי לנזוף
בחיילים שלא עמדו במשימה, אבל פרפרית אמרה לי שהם לא אשמים, הם
באמת רצו להגן עליי וצריך להפיק לקחים מהאירוע. אז הלקח הראשון
הוא שתושבי עולם הקשת בענן אינם יכולים לצאת לעולם החיצוני.
וזה אומר שאני צריכה להתאמן בכניסה וביציאה מהירים כדי שאוכל
לברוח לעולם הזה מתי שארצה. במשך כל הצהריים התאמנו על כך.
מתוך הקשת התחלתי ליצור פיות שיארחו לי חברה, זה היה מאוד כיף
לצור יצירות מתוך הקשת. וזה היה מקסים כי כל הזמן המקום שבו
ננגסה הקשת, התמלא. יצרתי הרבה מאוד פיות עד שחששתי שלא יהיה
עוד מקום.
"הכול בסדר?" אמא נכנסה, "שמעתי קולות?"
משכתי כתפיים בהכחשה. וברגע שהיא יצאה שאלתי את פרפרית מה
עושים. פרפרית אמרה לי שאני בכלל לא צריכה לדבר, היא הרי קוראת
את המחשבות שלי.
הבנים המשיכו להטריד אותי בכיתה, ולשמחתי, הצלחתי לברוח אל
עולם הקשת בענן. ביליתי נהדר בממלכה שלי, כיוון שהכתרתי את
עצמי למלכת הפיות. הן קיבלו אותי בברכה, ומכיוון שאני בראתי
אותו, הן סרו לפקודתי ועשו כל מה שביקשתי. בבית הספר הופצו
שמועות שאני נותנת ואפשר לגעת בי חופשי. וזה בכלל לא היה נכון.
רציתי להיאבק ולהזים את השמועות. פרפרית הרגיעה במגע עיניים
ומנעה ממני להתייחס אליהם.
"יש לך עולם משלך", היא אמרה בשלווה "את לא צריכה אותם".
דבריה מילאו אותי בחמימות. יש לי עולם משלי. והוא הלך והתמלא
וככל שהוא התמלא יותר, ככה הוא גדל, והיה בו מקום לכולם.
פרפרית הציעה לי ליצור דמויות חדשות, אני כבר יודעת איך. הפעם
הלכתי אל הענן האפור, וצרתי ממנו דמויות של כלב שאמא אף פעם לא
מרשה לי לגדל. והכלב הזה הלך איתי כל מקום. וצרתי גם סוס, שאני
אוכל לרכב אתו על גב הקשת ולראות את העולם ממבט על. וגם בראתי
את הלדפוליקים. לא תכננתי אותם ככה, אבל הם נראו כמו גמדים,
למרות שהם בעצם לא היו גמדים, ודיברו רק בשירה. כל דבר שיש להם
להגיד הם שרים, ובגלל שהם שרים נורא קשה להבין מה הם מנסים
להגיד. הם מצחיקים אותי נורא, והם לא נעלבים כשאני צוחקת כי הם
יודעים שאני צוחקת איתם לא מהם. העולם שלי החל להתמלא, ובכל
אשר הלכתי בו, אנשים אהבו אותי, ורצו להיות חברים שלי. הייתי
נערצת עליהם. והיה לי טוב איתם. עם החברים שפתאום נהיו לי.
לעיתים הייתי מסתכלת, ממרומי הקשת שלי אל מה שקורה בעולם האחר,
מביטה ארוכות בנעשה, ושבה לשחק עם החברות שלי. חשבתי איך
האנשים שפעם היו מרכז עולמי לא מעניינים אותי יותר. אמא,
הילדים בכיתה, המורות. באופן מפתיע, דווקא כאשר הם הפסיקו
להעסיק אותי, הם התחילו להתעסק איתי.
"זה נראה כאילו היא חיה בעולם משלה" אמרה המחנכת לאמא שלי. אמא
כל הזמן קראה לי להיות איתה. פתאום היא קראה לי.
"מותק," היא באה אלי למיטה לפני השינה, בזמן שבו התכרבלתי בפוך
והתחלתי לעשות את הדרך אל קשקשון, לדפוליק אחד, שהתוודה באוזני
על אהבתו. הוא היה יפה עיניים ותואר, ואני רציתי למהר אליו,
להעביר איתו את הלילה. "אני דואגת לך, את הולכת ונעלמת. אני
מנסה לדבר אלייך, תחזרי אליי" היא דיברה אליי כל-כך בעדינות
שלרגע רציתי לחזור אליה, לעולם שלה. היא נתנה לי יד ואני רציתי
את היד המושטת שלה. רציתי לשוב ולהתכרבל איתה כמו שהייתי קטנה
ואבא עוד לא עזב את הבית והיא התחילה לעבוד שתים עשרה שעות
ביממה.
"תתעלמי ממנה" פרפרית קטעה את ההיסוסים שלי. "את לא רואה שהיא
מקנאה? היא רוצה שתהיי אומללה" ואני עזבתי את ידה, ונמשכתי אל
תוך העולם שלי, אל קשקשון היקר שקיבל אותי בחיבוק חם.
"התגעגעתי אלייך" אמר לי.
אני לא רוצה להיות שוב אומללה. ואת זה אני יודעת. אני לא אתן
לאף אחד להרוס את העולם הנפלא שבראתי במו ידי. גם לא למטורף
הזה עם המשקפיים והקרחת שמביט בי ושואל שאלות על העולם שלי
ונותן לאמא שלי כדורים שיוציאו אותי משם. אבל הוא לא הצליח אני
לא בולעת את הכדורים שלו, אני עושה בכאילו וזורקת אותם לפח.
אפילו אבא בא וניסה לעזור לי לצאת מהעולם שלי. מוזרים המבוגרים
האלה. כשהייתי צריכה אותם, הם נעלמו. וכשאני כבר לא צריכה אותם
הם פתאום מנסים להוכיח לי שאני כן צריכה אותם. אבל הם יכולים
לדבר, ולהגיד מה שהם רוצים. אני את האמת יודעת. אני נורמאלית
יותר מכולם ביחד. אני נורמאלית, אני נמצאת במקום הכי יפה
בעולם, אני עושה את מה שטוב לי, ואני מאושרת!
וזהו. זה הסיפור שלי על הקסם שלי ועל הדרך שבה הצלחתי למצוא
את האושר. זה לא היה לפני הרבה שנים או אולי כן, אני חושבת
שכן. כי כבר גדלתי מאוד ואני גם לא גרה בחדר שלי. אני גרה בבית
חולים, ויש לי שתי שותפות מופרעות בחדר. הן כל הזמן צורחות. הן
טוענות שאני צורחת. כי לפעמים פרפרית מוציאה אותי מדעתי, היא
מלווה אותי לכל מקום, ואומרת לי עם מי לדבר ועם מי לא. אבל אני
סומכת עליה כי היא דואגת לי. היא עוזרת לי לשמור על הפרטיות
שלי ולא להכניס אף אחד שאני לא רוצה. רק מי שאני מזמינה נכנס
לעולם שלי.
קסם, כבר אמרתי?