שתיקות מביכות אותי. האמת, רוב הדברים מביכים אותי. אתם יכולים
אולי לחשוב שמבוכה היא דבר שבשגרה, זה קורה מידי פעם ולא צריך
לעשות מזה סיפור גדול, אבל הנה, החלטתי לעשות מזה סיפור.

"מה כל כך מביך בלצאת איתי ועם חברה שלי פעם אחת, תגיד לי, לא
אני רוצה לדעת!" אלון, חברי הטוב, אחרי כל השנים שעברנו יחד,
עדיין מנסה להבין את הבעיה הגדולה שלי. אנחנו יושבים ליד חדר
האוכל בקיבוץ, הוא דואג לאפר לי על הרגל, ובין שאיפה לשאיפה
הוא מאמין שיצליח להבין, אם לא לשנות, את הפוביה הקבועה שלי.
" ומה אם נביא איתנו את ברקוביץ'? גם אז זה לא בסדר?"
"ברור שלא", אני משיב בנוחות.
"איך זה לא בסדר?! תקשיב דרור,אני באמת מת עליך, ואנחנו מכירים
הרבה מאוד זמן, אבל זה נהיה קשה להיות איתך. אני לא יכול לחשוב
כל הזמן על מה צריך להגיד לידך, מה צריך ללבוש כשמבלים איתך,
את מי צריך להביא כשנפגשים איתך", הוא שאף שאיפה חזקה
מהסיגריה, שהוכיחה לי מעל לכל ספק שאלון עצבני.
"אם נניח, היית אומר לי שאתה מנסה להשתפר, ואתה ממש ממש מתקשה,
הייתי עוזר לך! אבל כבר שנים שאתה ככה, כל הזמן שגדלנו יחד
בקיבוץ, כשהיינו בגרעין, בשטחים כששירתנו בצבא, אתה תמיד מובך
מכל דבר ונמנע מאלף ואחד דברים, רק כדי שלא תהיה מובך! אז מה
קרה? תהיה מובך! ביג פאקינג דיל! מה אני לא מובך?" הוא העלה את
הטונים, דבר שהיה גורם לי לרוב להרגיע אותו ולנסות למצוא פשרה,
אבל בנושא הזה, פשוט אין פשרות.
הוא שותק ומסתכל עליי, אני בוחן את העשבים שגדלים מתחתינו
בשקט. הספסל האדום שליד החדר אוכל, ליווה אותי ואותו לאורך כל
השנים. אלון השתנה מאוד במרוצת הזמן. זהו, הוא כבר לא מגיע
לחדר אוכל עם החולצה הגזורה של סוף מסלול נח"ל, הפסיק לנעול את
סנדלי השורש שלו, והעבודה בחברה שבה הוא עובד, השפיעה על כל
ראיית העולם שלו. הוא אפילו חשב על לעזוב את הקיבוץ, הוא אמר
לי לא מזמן.
אני, לעומת זאת, כמעט ולא השתניתי. אנחנו יושבים על הספסל,
ואני עדיין נהנה מסנדלי השורש שלי, מהחולצה הפתוחה, והמבוכות
הקטנות שלי.
אני חושב שכל הנושא הזה של מבוכה, הופיע בצורה שבה הוא הופיע,
רק בכיתה ז'. עד אז, הייתי ילד יחסית רגיל. משחק בדשא של
המועדון, בורח מהבית למצוא חיות בפרדס ולהביא אותן לאמא, ילדות
קיבוצית רגילה. אבל החיים בקיבוץ, הופכים אותך בסופו של דבר,
לנחלת הכלל. ביום ההוא, היום בו נעמה מארינוב, הילדה הכי יפה
בקיבוץ, צחקה עליי מול כל השכבה, על זה שניסיתי לנשק אותה,
והמשיכה בלמשוך לי את המכנסיים למטה, התוודעתי לכוחה של
המבוכה. חודשים שלמים, הייתי נמנע מלראות אותה, והייתי מנסה
להתחמק ממפגשים שכבתיים. כל החבר'ה צחקו עליי, וגם כשחשבתי שזה
עבר, היה צץ איזה חבר שהיה נותן איזו הערה חכמה על זה. במשך
הזמן, הרגשתי איך המבוכה הפכה לחלק בלתי נפרד ממי שאני.
"תגיד לי שאתה לא חושב עדיין על הסיפור עם מארינוב." אלון,
קיווה בעיניו שאענה לו תשובה שלילית.
"מן הסתם", אני זורק בנונשלנטיות, כאילו כיוון השיחה כבר ידוע
מראש. אני משלב את הידיים מאחורי הראש ומחייך.
"מה אתה מחייך? אתה דפוק, אני אומר לך!" הוא תופס לי את הראש
ומסתכל לי בעיניים.
"אלון, אתה יודע שזה סתם בזבוז של זמן" אני מסנן בשקט, ויודע
שהדבר רק יעצבן אותו יותר.
"תקשיב לי טוב, מארינוב עם חבר כבר ארבע שנים. היינו בכיתה ז'
לעזאזל, מי זוכר את זה?" אלון נעמד ומחזיק את הראש, "תשמע, אני
ממליץ לך, אם אתה עדיין רוצה שיישארו לך חברים, יום אחד אולי
אפילו חברה, תתבגר כבר, ותשכח מכל השטויות האלה שמביכות אותך.
אני הולך לליאת, ואני מקווה שבפעם הבאה שנדבר, אולי, רק אולי,
תודיע לי שאתה מחליט לנסות לשחרר את עצמך מזה." הוא סיים,
הסתכל עלי למשך כמה שניות, והלך. אני נשארתי לשבת, ולחשוב על
מה שאמרתי, למרות שבפנים ידעתי שאין לזה משמעות. המבוכה לא
מפריעה לי. להפך, היא נוחה לי.

עגבניות
יצאתי לשדה, לקטוף עגבניות. רוב החברים שלי ושל אלון, מזמן כבר
לא גרים בקיבוץ. זה רק טבעי שגם אלון יעזוב בקרוב. חברה שלו,
ליאת, גרה בכפר סבא, והם מספיק זמן יחד כדי שיעבור לגור איתה.
אני, קוטף עגבניות. החלטתי להישאר בקיבוץ, יש לי פה הכל,
ובמיוחד עגבניות. אני לא צריך להיתקל באנשים, להיכנס לשיחות
מביכות, על נושאים מביכים, והדובדבן שבקצפת, אני לא צריך לסבול
משום שתיקה מביכה, האיום הגדול ביותר שלי.
תבינו, עגבניות הן שקטות. אדומות מטבען, ומסמיקות מכל מגע שלי.
אני לא סתם קוטף עגבניות, אני מקבל אותן אל חיקי, ומקבל את
העובדה שהן מסמיקות.
ההורים שלי, מרוצים מההחלטה שלי להישאר בקיבוץ, גם אם זה
מהסיבות הלא נכונות. באסיפת קיבוץ האחרונה, החליטו לתת לי
אפילו יותר משאבים, אחרי שהודעתי שאני נשאר. אני לא באמת צריך
כלום, אבל זה בטוח לא יזיק.
כשהגזבר של הקיבוץ הודיע לי שהקיבוץ נותן לי עוד אמצעים,
שמחתי, אבל זה הביך אותי. לא ידעתי מה לומר, רק הרגשתי איזשהו
סוג של עצב, לנוכח העובדה שהקיבוץ כל כך מנסה להשאיר את
גוזליו, והם עפים לבלי חזור.

אני מתאמץ שלא לצאת יותר מידי מהקיבוץ. לצאת החוצה, ולהביא
דברים הביתה זו משימה שקשה לתאר. אני פוסע ברחוב, ונזהר מכל
צעד, חס וחלילה לא ליפול ולקבל צחקוקים ומבטים מאנשים מביכים,
להיכנס לחנות הכלבו ולחשוב על איך אני נראה, ועד כמה אני מוזר
אולי, לקנות את כל המצרכים, ולגלות בטעות שחסר אולי כסף, לנסוע
חזרה באוטובוס עם כאבי בטן ולהתאפק רק שלא לשחרר קיטור בטעות,
לרדת מהאוטובוס, ולהרגיש עלוב שאדם בגיל עשרים ושמונה נוסע
באוטובוס. בקיצור, לפני שאני נוסע לקניות, אני עושה הכנה נפשית
של שבוע.
חזרתי חזרה לבית של ההורים, לתת להם כמה עגבניות יפות שנראות
סמוקות במיוחד. דפקתי על דלת העץ הכחולה של הבית, ונכנסתי
לסלון. את הקירות מכסות תמונות ממסוגרות שלי ושל אחותי, תמונות
של אבא ואמא בתקופה שהקיבוץ היה בשיא פריחתו. אני הולך יחף על
הבלטות הקרות של הסלון, ומתיישב על ספת הבד הישנה שדודה אורה
נתנה לנו אחרי שדוד צביקה החליט שהגיע הזמן לקנות ספה מעור.
"דרורי, זה אתה?" אמא צועקת מפתח חדר השינה שלה.
"כן אמא, אני פה, הבאתי כמה עגבניות בשבילכם."
"יופי, יופי, טוב שבאת, אני באמת רציתי לדבר איתך", היא עונה
בקול האמהי הדואג האופייני לה. היא מופיעה, לבושה בחולצה כחולה
שגדולה עליה בכמה מידות, שיער שחור וקצר, סנדלי עור פתוחות,
וכמובן, מחכה לי שאתן לה חיבוק.
"יופי חמוד, אני שמה מים לקפה בסדר?" היא מוודאה, ומזדרזת
למטבח, כאילו שכל רגע הקומקום עלול לברוח.
"אני שמעתי מדוב שהחליטו לתת לי עוד אמצעים, את יודעת?" אני
פותח בשיחה, השקט שבאוויר פשוט לא מאפשר לי לעבור על זה
בשתיקה.
"כן, אני יודעת, דנו על כך באסיפה, והחברים היו מאוד מרוצים
לשמוע שאתה בוחר להישאר. אתה יודע דרורי, ככה זה היום, מנסים
להשאיר אצלנו את כל מי שמוכן." היא נאנחת, ואני יכול לשמוע
בקולה את האכזבה שהיא מרגישה.
"מה שלום אסנת? לא יצא לי לדבר איתה בזמן האחרון"
"מה אני אגיד לך? אחותך החליטה שללמוד חינוך זה לא בשבילה,
והיא רוצה עכשיו ללכת ללמוד אומנות. תראה דרורי", היא עצרה,
שמעתי את המים החמים ממלאים את הכוס, וציפיתי לערימת הטענות
שהיא תנחית עכשיו, "זה לא שאני חושבת שאומנות זה לא מכובד,
ואתה יודע עד כמה אני אוהבת אומנות, אבל מה לעשות שהיום אין
יותר מידי מה לעשות עם זה? מילא, הייתה ממשיכה לגור פה כמוך,
אבל היא חושבת שתוכל להסתדר להיות עירונית ולהרוויח כסף
מלציייר? הא, הצחקת אותי" היא בוחשת בקפה ודואגת לא להחסיר פרט
אחד מדעתה על אחותי.
"טוב אבל עזוב עכשיו את זה, לא בשביל זה אני מדברת איתך", אמא
מתיישבת על הכורסא של דודה אורה, מניחה לי את הקפה ואת צלוחית
עוגיות החמאה שאפתה, ומציתה סיגריה.
"דרורי שלי, אתה יודע עד כמה אתה חשוב לי ולאבא, ועד כמה אנחנו
אוהבים אותך. ובדיוק בגלל זה החלטנו אני והוא שחשוב לדבר
איתך."
אני לוגם מהקפה, נוגס בעוגיה, ומרגיש את המבוכה מדגדגת לי בקצה
של הגרון.
"תראה, זה לא סוד שאתה לא נהיה צעיר יותר. אבא היה בן עשרים
וחמש כשהתחתנו, ואני בת עשרים ושתיים. בתקופתנו זה היה נהוג,
ואני יודעת שהיום הדברים הם אחרים", היא שואפת שאיפה ומשחררת
לאוויר עשן סמיך של סיגריות "טיים" שמזכיר לי את הילדות, "אבל
גיל עשרים ושמונה זה בהחלט גיל להתחיל לחשוב קדימה. דרורי,
מילא תגיד שיש לך חברה, אבל גם את זה אין! אתה לא מתכוון
להמשיך לחיות לבד כל הזמן נכון?"
אני מרגיש אט אט את המבוכה תופסת נפח, מסתכל על אמא שלי,
ומתקשה לעכל את העובדה שהיא בוחרת להביך אותי ככה. אותי? לא
אחר מאשר הבן המובך שלה, זה שלא מוכן לאכול בערבי חג מהמבוכה
שיראו אותו לועס, אמא שלי, שמכירה אותי כל כך טוב ויודעת מה
היא עושה בכל מילה שהיא ממשיכה להוציא.
היא שואפת שאיפה ומכבה את הסיגריה במאפרה. לאחר מכן היא פונה
להמשיך בקרנבל המבוכה שהתחילה. "תראה, אני יודעת שבטח זה מביך
אותך", קטעתי את דבריה בכעס, "ברור שזה מביך אותי אמא מה את
חושבת? את לא מכירה אותי? איך לעזאזל חשבת להתחיל לדבר איתי על
זה? מה את מצפה שאני אגיד לך?" קמתי בכעס והובכתי מהצורה
שבחרתי להגיב, אפילו לכעוס אני לא מסוגל כמו שצריך.
"דרור, אני בסך הכל רוצה לעזור לך, אתה יודע שאני רוצה בטובתך!
רק רציתי להציע לך, להיפגש עם שמרית, הבת של קאופמן, היא בחורה
מקסימה, והיא גם כמוך מחפשת חתן."
"חתן? תגידי השתגעת לגמרי? מתי אמרתי שאני מחפש כלה? באמת,
הגזמת הפעם. את אפילו לא רואה מה את עושה!" תפסתי את כוס הקפה
שלי, מלאה בחציה, והחזרתי אותה לכיור.
"תודה רבה על הקפה אמא, ותודה רבה על זה שאת דואגת להביך אותי
כל כך!" יצאתי מהדלת במהירות, כדי שלא אספיק להתחרט, ושמעתי
אותה מבעד לדלת צועקת בשמי.

בכלבו של אהרן יש הכל
המבוכה שתפסה אותי, לא עזבה אותי כמה שעות. זה לא שלא רציתי
מישהי, קשר, התחלה לפחות של משהו. פשוט לא הייתי מוכן שאמא שלי
תסדר לי את זה, ובטוח שלא תדבר איתי על זה. למחרת הגיע יום
הקניות, ולא שכחתי שהגיע הזמן, התכוננתי אליו כל שבוע שעבר.
התקלחתי בבוקר, התלבשתי במיטב בגדיי, וספרתי את הכסף בארנק
בחישוב מדויק לכל הדברים שאני זקוק להם.
חיכיתי בתחנת האוטובוס, והתחלתי להרהר על השיחה שלי עם אלון
שוב. הדבר שעניין אותי באמת, הוא מדוע דווקא שתיקות מביכות
אותי יותר מכל דבר אחר. חשבתי על מקרים מביכים אחרים שהיו לי:
להדגים בפני שאר הכיתה בטירונות מצבי ירי, ללבוש את החולצה
הפוך בבוקר , לא לזכור את השם של חבר מהתיכון כשנפגשים בטעות
ברחוב בדרך לכלבו, אפילו הפעם הראשונה ששכבתי עם החברה היחידה
שהייתה לי לפני שנתיים לא מביכה אותי כמו שתיקות. מה מביך כל
כך בשתיקות? אולי העובדה שאתה מרגיש חסר תוכן? איש שיח לא טוב?
או אולי ההרגשה שאתה לא ממלא את הצד שלך בהסכם הלא כתוב הזה
שיש בין בני אדם כשהם מדברים, אתה לא מחזיק מעמד במשחק המשפטים
הזה? מה שזה לא יהיה, אני אעשה הכל, רק כדי לא להיות נוכח
בשתיקה.
האוטובוס הספיק להגיע, עליתי בזהירות כדי לא ליפול, ושילמתי
לנהג את הסכום המדויק שהכנתי מראש.
פסעתי ברחובות כדי להגיע לכלבו של אהרן. נכנסתי לכלבו בשקט כדי
שאהרן לא ישים לב, אבל הוא כהרגלו לא חוסך את בברכות, ודואג
לצעוק אותן עוד.
"דרור! מה שלומך בחור? נו, מה חדש? תאמין לי, תהיה בריא, אני
חושב שרק בזכותך עוד יש לי פרנסה!" הוא יצא מהדוכן שעליו נמצאת
הקופה, ובא לחבק אותי. אהרן, איש גדול מימדים, דתי תימני
ומבוגר, מוודא שהוא מביך אותי בכל כניסה מחודשת שלי אל הכלבו
שלו. בעבר חשבתי אולי להגיד לו שאני מובך בקלות, אבל הרעיון
עצמו הביך אותי יותר. פחדתי שאהרן יתחיל לפתח איתי שיחה ארוכה
וקולנית במיוחד על הסיבה שממנה אני מובך, ושאין צורך להיות
מובכים, רק אל מול בורא עולם.
חייכתי לאהרן, ומיהרתי לאסוף את כל המצרכים שאני זקוק להם, על
מנת לצאת משם בזמן הקצר ביותר שניתן.
כשניגשתי לקופה, הרגשתי מגע קל על הכתף הימנית שלי. הסתובבתי,
וראיתי למול עיני את אחת הבחורות היפות ביותר שזכיתי לראות
בחיי.
"דרור? מה שלומך? הרבה זמן לא יצא לי לראות אותך, אתה עדיין
בקיבוץ תגיד?" היא לבשה שמלה פרחונית מלאה בצבעים, שיערה החום
פזור על גבה, ומבטה היפנט אותי, עד כדי כך שלקחו לי כמה שניות
להתאפס על תשובה.
"כן, כן, אבל תסלחי לי, אנחנו מכירים?", הבנתי שהיא מכירה
אותי, ואני לא זוכר את שמה. אם במצב רגיל הייתי מובך, עכשיו
הייתי מובך פי שניים מכך שלא זכרתי בחורה יפה שכזו.
"אה, זה בסדר גמור, עזבתי את הקיבוץ לפני כמה שנים, לא ציפיתי
שבאמת תזכור. גם השתניתי מאז הקיבוץ, אני נעמה, נעמה מארינוב,
זוכר אותי?" היא הפילה עלי משקל שקשה לשאת. מארינוב? זאת נעמה
מארינוב? אחותה הקטנה של הילה? אני זוכר אותה כילדה שמנמונת
ויחסית לא מפותחת. זכרתי שלפני כמה שנים עברה, אבל לא חשבתי
שכך היא תיראה אחרי כל השנים הללו.
"כן, בטח שאני זוכר, טוב לראות אותך", ניסיתי לסיים את השיחה
כדי למנוע מבוכה נוספת, אז הבנתי שהיא אחרי בתור, ואני עוד לא
סיימתי להניח את כל המוצרים. הייתי חייב להמשיך את השיחה,
השתיקה שיגעה אותי.
"אז, את גם קונה אצל אהרן?" אידיוט, חשבתי לעצמי. זה הכי גרוע
שיכולת לחשוב עליו? או שיש לך אפשרויות גרועות יותר?
"כן, אין כמו אהרן. תקשיב, האמת שחשבתי לא מזמן לקפוץ לבקר, מה
אתה אומר שאני אקפוץ ונשלים כמה פערים?" היא חייכה, ואני חשבתי
לקבור את עצמי מאחורי המקרר של מוצרי החלב. מה זאת אומרת
להשלים פערים? יש לנו פערים כי היא קטנה ממני בארבע שנים, איך
אפשר להשלים אותם? החלטתי, בניגוד לכל הדברים שעשיתי אי פעם,
להקריב את עצמי, לזרוק את עצמי אל תוך אש המבוכה, ולשאול את
השאלה.
"בטח תבואי, תביאי גם את החבר שלך, נשב בספסל האדום, אם את
זוכרת אותו." הרגשתי איך הלב שלי מתאמץ שלא לקפוץ ישר אל סלסלת
הקניות שלי.
"אין לי חבר, אבל אני אשמח אם נשב אני ואתה, אחותי אמרה לי
שאתה עובד בעגבניות עכשיו, ואני מתה על עגבניות, אז זה נשמע לי
סידור מתאים". היא אמרה תוך כדי שהתחילה להוציא לי את המצרכים
מהסלסלה, כשהבינה שאני לא עושה את זה בעצמי.
"יופי! ברוך השם אני רואה פה זיווג! איזו ברכה הבאתם על הכלבו
שניכם!" אהרן צעק כהרגלו וטפח על השכם שלי. אני לא האמנתי שאני
מסוגל להסמיק יותר ממה שכבר הסמקתי עד עכשיו, אבל עכשיו הוא
הוכיח לי שזה אפשרי.
היא חייכה חיוך שובב, ורשמה את המספר שלי. שילמתי, וברחתי.
מה אני אמור לעשות עכשיו?

פרדס כולו אדום
כמובן שלאמא אסור לספר דברים כאלה. גם לא לאבא, הוא הרי ישר
מדליף לאמא. החלטתי שלא להתייחס. ההתלהבות היא האויבת המושבעת
של המבוכה. אני אחזור חזרה לשגרת החיים הסמוקה שלי, אל
העגבניות שבחיקי, ולא אזכור את כל זה מחר.
התעוררתי למחרת, וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה נעמה מארינוב.
זה בטח ייעלם, שיקרתי לעצמי. שבוע אחר שבוע עבר, ולרגע היה
נדמה לי שאולי באמת היא לא תצלצל אליי, עד שלאחר כחודש הגיעה
השיחה המביכה.
"דרור? מה שלומך? זאת נעמה. אני פנויה מחר, וחשבתי אולי לקפוץ
לפרדס, כמו שדיברנו. אתה יכול?" תןך כדי שהיא דיברה, אני
התקשיתי לקלוט את דבריה, גם מהשוק, וגם מהקול המיוחד שהיה לה,
קול שגרם לי לתחושת מרגוע מיוחדת.
"אממ כן, בטח מחר נשמע טוב. תבואי לקראת השעה חמש, ככה לא יהיה
חם מידי." השבתי בקול חנוק, מנסה שלא להתעלף.
"אחלה, מעולה, נתראה מחר, ביי!" היא פשוט זרקה וניתקה.

למחרת לא יצאתי לפרדס. שכבתי במיטה מהבוקר, וחשבתי על מה אני
יכול לעשות, כדי לנסות ולא להיות מובך. הסתכלתי בארון, וחשבתי
מה כדי ללבוש. את הבגדים הכי יפים שלי כבר לבשתי ביום קניות,
כדי שלא יצחקו עליי, אז מה עוד נשאר לי?
לוויתי מאלון כמה בגדים, ורק ביקשתי ממנו שלא ישאל למה. אני
חושב שלמרות הכל, הוא הבין.
התקלחתי, התבשמתי, ועמדתי מול המראה תוהה איך הגעתי למצב הזה.
שמעתי בראש את הקול של אמא שלי, של אלון, של כל החברים שרק
מחכים שאני אפסיק להיות מובך כל הזמן, אומרים לי להתחיל להיות
גבר ופעם אחת להפסיק להיות מובך מכל דבר.
מה כבר יכול להיות חשבתי לעצמי? ואז, התחלתי לחשוב באמת על מה
יכול להיות. אני איפול בהליכה בפרדס, תכאב  לי הבטן מאוד ואני
אצטרך שוב להתאפק, או הכי גרוע, לא יהיה לאף אחד מאיתנו מה
לומר, ופשוט נשב שם, מוקפים בשתיקות מביכות.
"טוב", אמרתי לעצמי, "זה לא זמן להילחץ, אין ברירה דרור, היא
באה. אולי הפעם באמת לא תהיה ברירה אלא להתמודד".

הגעתי לפרדס, וראיתי אותה ממתינה שם, מחזיקה עגבניה יפה
במיוחד. היא לבשה שמלה אדומה חלקה, נעליים כחולות שהתאימו את
עצמן על מנת לייצג בכבוד את הרגליים שלה, ומשקפי שמש ורודות
גדולות.
"דרור, מה שלומך?" היא ניגשה לכיווני ונישקה אותי על
הלחי.ניסיתי שלא להסמיק, אמרתי לעצמי בראש, זו רק נשיקה, ככה
אנשים מברכים לשלום בכל מיני מקומות.
"מה שלומך? זכרת איך להגיע?" ניסיתי להיות מצחיק, וכנראה שזה
עבד, היא צחקה מעט, והובילה אותי למרכז הפרדס.
התיישבנו. היא הוציאה מהתיק מיץ אשכוליות אדומות, ומזגה
לשנינו.
"תגיד", היא לגמה, "זה נכון שאתה נשאר בקיבוץ רק בגלל
העגבניות?"היא פרשה שמיכה שהביאה בתיק.
" כן,אני מניח. איך הגעת למסקנה הזו?" שאלתי כשאני עוזר לה
ליישר את השמיכה.
"כשאחותי מדברת עליך עם חברים, הם מדברים עליך כשריד היחידי
מהשכבה שנשאר והם טוענים שזה רק בגלל העגבניות." היא נשכבה על
השמיכה, ואני הרגשתי שאני מסתחרר. אחותה? אלוהים, היא מדברת
עליי? ואולי היא אמרה לה את כל הדברים שקרו בעבר?
ניסיתי להעביר את הנושא, והתחלנו לדבר על נושאים שונים. בכל
פעם שצצה איזו שתיקה מביכה תוקפנית, הייתי חוזר לספר על ההנאה
שאני מפיק מלגדל עגבניות. היא סיפרה על הטיול שלה בהודו, ועד
כמה שרוחניות מושכת אותה, על המעבר מהקיבוץ לעיר, כי היא
הרגישה שכולם בוחנים אותה פה, ואני מצידי, פשוט נהנתי להסתכל
עליה שוכבת על השמיכה, בשמלה האדומה שלה, בפרדס שלי.
"טוב, אז את יודעת מה אני עושה כל היום", שכבתי לצידה וחיבקתי
אותה, היא הניחה את ראשה על כתפי בתגובה, "במה את עובדת כדי
לשרוד בעיר הגדולה?"
"כרגע אני מדריכת סדנאות ויפאסאנה", היא הזיזה את הראש והסתכלה
בעיני.