[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רותם ענבר
/
נבגדת

לא ידעתי איך להרגיש. זו האמת: פשוט לא ידעתי איך להרגיש.
הייתי מבולבלת מדי. אפילו נסערת לא הייתי, רק מבולבלת.
הוא הסתכל עליי בחשש, עיניו זולגות, מתחננות. מחכה שאצעק עליו,
מחכה שאנזוף בו, שאתפרץ עליו. ואני לא ידעתי מה להרגיש: נבגדת?
מאוימת? מרומה? כועסת? פגועה? אז עמדתי מולו, פשוט עמדתי שם,
בוהה בו מתנצל ומייבב באנגלית קלוקלת הרוייה במבטא גרמני כבד,
ומנסה לעכל את מה שנאמר לי זה עכשיו.



כבר כמה זמן שהוא מתנהג מוזר. לא הצלחתי להבין אם הוא מנסה
להתקרב אליי או לא. מצד אחד, הוא מאוד התעניין בי ובמה שאני
עושה. ממש. הביע התעניינות מוגזמת, הייתי אומרת. מה שגרם לי
לחשוב שיש לו כוונות כלפיי, אתם יודעים - יותר מאשר התעניינות
חברית. ותמיד כשאמרתי לו שאני נפגשת עם כמה חברים, תמיד
כשהצעתי לו להצטרף לחבר'ה - הוא נענה.
מצד שני, כשאמרתי לו שאני לא עושה כלום ושאלתי אותו אם יש לו
איזו הצעה עבורי, הוא נראה מאוכזב. כשאמרתי לו שאני לא עושה
כלום אבל אשמח אם נעשה משהו יחד, רק הוא ואני, הוא מלמל משהו
על חוסר זמן. ובפעמים המעטות בהן כן יצא לנו להיות ביחד, לא
עלה בידי לבצע בו את זממי. לחתור למגע, מה שאומרים. אתן
יודעות, הדברים הרגילים: ישבתי קרוב אליו, נגעתי בו כאילו
במקרה, גרדתי את החזה כדי לגרום לו להסתכל עליו - וכלום. בכל
פעם שניסיתי להתקרב אליו הוא נסוג, בכל פעם שיזמתי מגע הוא
נרתע.
בהתחלה קצת נעלבתי. אני אולי לא הכי סקסית בעולם, אבל מרתיעה
אני לא. אחר כך חשבתי שאולי הוא הומו, או שיש לו בת זוג שם,
בגרמניה. שאלתי אותו כמה פעמים, אך הוא סרב לדבר על זכרונות
מגרמניה פרט ללימודים. אבל אני יכולה להבין את זה. בינינו, מי
שקם יום אחד ועוזב את המולדת, עושה את זה מסיבה. אפילו אם זה
רק לשלוש או ארבע שנים, אפילו אם זה חובה בשביל לקבל משרה של
חבר סגל. ואפילו אם זה, כמו שטרח הבחור והסביר לי, כדי להתמחות
אצל אחד מפורצי הדרך. תלמיד של תלמיד של תלמיד של הייזנברג.
הייזנברג, הבחור פשוט מת עליו. הוא דבר בשבחו ללא לאות. את
פיינמן, מסיבה כזו או אחרת, הוא אהב פחות. מוזר, הרי פיינמן
היה ה-פיזיקאי בה"א הידיעה. אבל משום מה, בכל פעם שהזכירו את
השם של פיינמן, היה הבחור מעקם את פניו. אולי היה לו חבל
שפיינמן הצליח לפתח פצצה אטומית והייזנברג לא, אמר פעם מישהו.
עניין פטריוטי. צחקנו. ככה זה גויים, אמר מישהו אחר, מקנאים
ביהודים על זה שאנחנו משתלטים על העולם. צחקנו שוב.



אבל עכשיו, אני לא צוחקת בכלל. מצחיק זה בטח לא. אבסורדי?
מטורף? בלתי נתפס? בהחלט כן. אבל מצחיק? לא, ממש לא.
הוא מסתכל עליי, הדמעות עדיין זולגות מעיניו. מסתכל עליי, מחכה
לגזר הדין. "תגידי משהו", הוא מתחנן. "תכעסי, תצעקי, לא יודע
מה. רק תגידי משהו, בבקשה..."
"אני חושבת. אני לא יודעת מה להגיד", אני עונה את האמת. המילים
יוצאות מפי בקושי, במבטא ישראלי כבד. חשבתי שהאנגלית הפכה
עבורי לטבע שני, מסתבר שטעיתי.
וזו לא הטעות היחידה שעשיתי.



ההחלטה לעזוב את הארץ לא היתה קלה, כלל וכלל לא. פטריוטית מחד
ומפונקת מאידך, המחשבה על החיים בארץ דוברת אנגלית לא קסמה לי
יתר על המידה. ההתלבטות היתה קשה; מצד אחד, ברור שרציתי ללמוד
ב- MIT. מצד שני, אם כבר ארץ זרה - אז לפחות שיהיו בה בחורים
שמדברים במבטא בריטי. מצד שלישי, לעולם אין לדעת איזה בחור
חמוד אפגוש באוניברסיטה של זימבבואה. ומכל מקום, אני רוצה
להמשיך כחברת סגל, לכן חובה עליי ללמוד לפחות תואר אחד בחו"ל.
שניים כבר יש לי, נותר הדוקטורט. החלטתי שאת הפוסט אני רוצה
לעשות בארץ. ובכל מקרה, זה רק לשלוש-ארבע שנים, לא יותר.
אז עזבתי. וחיבקתי, ונישקתי, והבטחתי לשלוח מיילים ואפילו
לצלצל מדי פעם. לקחתי את עצמי ואת כל הדברים שלי, ועזבתי.
ישראלים יש בכל מקום, אתם יודעים. וגם שם, גם באוניברסיטה
הרחוקה, היתה חבורה כזו. ואני, כמובן, התחברתי אליהם. מצד שני,
היה גם צוות המחקר עימו ביליתי חלק מהזמן, והיו גם "סתם"
עמיתים שהכרתי שם. בחורים בריטים כבר אמרנו?
יורגן הגיע אחרי שנה ומשהו שהייתי שם. חתיך, בלונדיני עם
עיניים כחולות. מגזע הארי, צחקנו כשראינו אותו. ואחר כך, ככל
שהתקרבתי אליו, כך גברה הנאתם. "הייל", הם בירכו אותי לשלום
כשראו אותי. "נו, אז הנאצי בא איתנו היום?" הומור של יהודים,
אתם יודעים איך זה. כמובן, לא העזנו לדבר ככה לידו. בינינו
לבין עצמנו מותר לנו לצחוק, כלפי חוץ - אסור בתכלית האיסור.
אנחנו מבינים את ההומור הזה, הם עלולים להבין לא נכון. מוטב
שיפחדו לדבר ליידנו על דברים כאלה. זה לא נאות.



ועכשיו הוא עומד מולי, לא יודע מה לעשות עם עצמו. הוא פסק
מלייבב, אך מעיניו עוד זולגות הדמעות. לרגע אחד אני מתפתה
להגיד לו: "אתה יודע שמאחורי הגב קראנו לך נאצי?" אבל אני
מתגברת על הפיתוי. הוא אומלל מספיק, החלטתי, זה הדבר האחרון
שהוא צריך.
הוא אומלל? אני כמעט סוטרת לעצמי. הוא אומלל? ומה איתך? מי כאן
רימה את מי? מי כאן שיקר, הסתיר, העמיד פנים?
לאט לאט מתחילה להתגבש אצלי תחושה. קודם זה היה הלם, סירוב
להאמין. קודם לא הצלחתי להרגיש כלום. ועכשיו, לאט לאט אני
מתחילה להרגיש את זה. נבגדת.



כשיורגן הגיע הייתי חלק מחבורה שכללה ישראלים ואחרים. היה שם
היספאני אחד, בחור יפה תואר עם שיער שחור רך כמשי - שהיה,
למרבה הצער, בן זוגו של בחור יפה תואר אחר. "את יכולה לקרוא לי
רודריגז", הוא צחק, כשניסיתי לבטא את שמו ללא הצלחה יתרה.
רודריגז ורודריגז, כך החלטנו, שם הולם לזוג נאה שכזה. היתה שם
יפנית קטנטונת ונמרצת, שהשם שלה הסתיים ב"לי". אני קראתי לה
פשוט "לי", ובמהרה גם כל האחרים. היו שם משהו כמו חמישה עשר
אנשים, מתוכם הייתי בקשר טוב במיוחד עם רודריגז (הראשון) ועם
לי. וכמובן, היתה חבורת הישראלים שהסתובבתי בקרבה מדי פעם.
כשיורגן הגיע ישבתי מחוץ למועדון עם כמה ישראלים. היה זה יום
נאה, שמיים בהירים וקרירים. בארץ הם בטח מזיעים למוות עכשיו,
גיחכתי לעצמי, מיליון מעלות בצל. ואני יושבת כאן, על הדשא,
ורוח נעימה מטיילת לה בנחת בין האנשים. כמה מאיתנו היו שקועים
בדיון נלהב וחסר משמעות, מהדיונים האלה שפשוט חייבים לפרוץ מדי
פעם. משהו בסגנון "אם תזכה בפרס נובל, איפה תתלה את התעודה? "
או "למי תתקשר ראשון?" דברים מיותרים ומשעשעים שמעבירים בכיף
את שעות הערב המוקדמות. ישבתי לי, שומעת בפעם המיליון ואחת את
אותן השטויות, ומחייכת בעצלות. הפעם, לא מביעה את דעתי. אין לי
אף דבר שטות לומר.
כשיורגן הגיע, זה היה כמה דקות אחרי שהצטרפו אלינו כמה זרים.
מצחיק, אנחנו בעצמינו זרים כאן, ובכל זאת אנחנו קוראים "זר"
לכל מי שאינו ישראלי. מצחיק איך נקודת המבט הזו לא משתנה.
והזרים התחילו בתחרות ניחושים, על מה הישרלאים מדברים הפעם.
הניחוש שלהם: אם תוכל לבחור כל משרד בפקולטה, איזה משרד זה
יהיה? לא רע, צוחקים הישראלים, וממשיכים לדון בנושא הנובל -
באנגלית כמובן. הזרים מצטרפים לשיחה השטותית.
כשיורגן הגיע, בדיוק התקיים ויכוח סוער בין אחד הישראלים לבין
הכושי. "ניגר", ככה הוא אהב לקרוא לעצמו, כדי להרגיש מפחיד. לא
משנה שהוא הזכיר יותר את סטיב ארקל מאשר את הגנגסטר הממוצע. זה
קטע כזה של חנונים, בגלל שאנחנו כאלה חנונים כבדים, עולה בנו
לפעמים הצורך להרגיש מגניבים. אז אותו בנימין, שהוא חנון בן
חנונים המגיע ממשפחה מבוססת מאוד, אוהב לשחק אותה ניגר
מהשכונה. נו, אם זה מה שעושה לו את זה. מכל מקום, הכושי היה
באמצע טיעון נלהב באשר למיקום התעודה ליד הואזה, כשיורגן נכנס
לחדר, מבט מבולבל על פניו.
"ברוך הבא!" קראתי אליו בפנים מוארות, מתעלמת מהדיון הסוער,
"אתה חדש כאן, אני מבינה?"
"חשבתי שבלונדינים הם לא הטעם שלך", שמעתי לחישה ארסית על
אוזני. "אי אפשר כבר להיות נחמדה לאנשים?" עניתי בתמימות
מעושה. "אפשר, אבל לא כשזו את ולא כשמדובר בבחור חדש..."
"שתוק! ואם כבר אתה מדבר, דבר אנגלית ליד הזרים", נזפתי בו,
בעברית כמובן, והרמתי את מבטי לעבר הבחור החדש. הבחור התקדם
לעברי בצעדים מהוססים. "ברוך הבא. פיזיקאי, או שנקלעת לכאן
בטעות?"
"פיזיקאי, מכון מקס פלאנק", הוא עונה במבטא גרמני כבד, יורק את
השם בצורה משונה. "היי, אני רותם, נעים מאוד", אני מושיטה יד
ללחיצה. "רוך-גם, אני יורגן".
"ברוך הבא, יורגן!" אני עונה בשמחה. "תואר שני, שלישי או
פוסט?"
"שני", הוא עונה, עדיין לא לוחץ את ידי. "מאיפה את?"
"טכניון, ישראל. שנה שניה בדוקטורט, חומר מעובה כמובן".
"ישראל", הוא חוזר אחרי, מהוסס. עוצר לחשוב לרגע, ואז, בבת
אחת, כמי שרוצה להיפטר ממשימה לא נעימה, אוחז בידי המושטת.
"רוך-גם מישראל. ישראל זה טוב, מה?"
"תלוי את מי שואלים", אני עונה, חיוך גדול ומזמין עדיין מרוח
על פניי. "בוא, שב, תכיר את החבר'ה".



פתאום הכל מובן כל כך. ההתנהגות המוזרה שלו נראית עכשיו
הגיונית. בזה אחר זה נופלים האסימונים בראשי, מצטלצלים בקול
גדול. בגלל זה הוא עשה ככה, בגלל זה הוא עשה אחרת, בגלל זה הוא
התנהג בצורה כל כך מוזרה. הכל מובן עכשיו. הכל הגיוני.
הגיוני? מה הגיוני? זה לא, זה הכי לא הגיוני בעולם, זה פשוט לא
מתעכל. אולי הוא סתם עובד עליי? זה מופרך מכדי להיות אמיתי.
אזרחים מהשורה לא באמת נקלעים ללבה של קונספירציה בין לאומית.
טוב, לא בדיוק קונספירציה בין לאומית... אבל בכל זאת, כזה דבר?
היש משהו יותר בלתי מתקבל על הדעת?
אני שוקלת לשאול אותו אם הוא עובד עליי. אבל אז אני מבחינה
בעיניו הדומעות, המתחננות, ומוותרת.



התחברנו, בערך. הוא הסתובב הרבה עם הישראלים, אבל נראה שאותי
הוא חיבב במיוחד. ואולי זה מה שרציתי לחשוב. מה שכן, אני
השתדלתי להסתובב הרבה בחברתו, וכמו שכתבתי קודם - גם הוא הביע
בי עניין. סוג של עניין מסויג. התעניין בי ונרתע ממני בו
זמנית.
היו דברים מוזרים, לא הבנתי אותם כל כך. פעם אחת שאל אותי אם
אני המנהיגה "שלנו". של מי זה "שלנו", שאלתי אותו. כשהבנתי
שהתכוון לישראלים, אמרתי לו שאני מודה לו על המחמאה, אבל ממש
ממש לא.
הוא נראה קצת מאוכזב. הסברתי לו שאני אמנם אוהבת לארגן דברים,
אני בהחלט הרוח החיה מאחורי כמה פעילויות, אבל מנהיגה אני בטח
לא. למה בכלל שיהיה לנו מנהיג? תהיתי. הוא לא ענה.



רוצה לשאול כל כך הרבה דברים, אבל מפחדת. מפחדת לשמוע את האמת.
מפחדת לקבל עוד ועוד סטירות כואבות. האם יש בי מספיק אומץ? האם
אני יכולה להתמודד עם הידיעה הזו?
"ספר לי", אני שומעת את עצמי אומרת, "ספר לי הכל."
והוא מספר.



על עצמו הוא לא סיפר הרבה. על המחקר שלו דווקא כן. על גרמניה -
שום דבר. לא געגועים לבית, לא שיחות עם ההורים או עם חברים
שנשארו מאחור, גם לא סיפורי ילדות משעשעים. הוא לא היה בדיוק
חברמ'ן, אבל גם לא בדיוק מתנשא.
בעצם, עכשיו אני נזכרת, שבהתחלה הוא התנהג קצת מוזר. כשראה את
רודריגז (הראשון), מלמל לעצמו משהו שנשמע כמו "היספאני",
וכשראה את שני הרודריגז ביחד היה ממש מזועזע. ברגע שהבין מה
קורה כאן חשש ללחוץ את ידם. "אני חושב שהוא פחד להידבק
באיידס", התפקע אחר כך רודריגז (הראשון) מצחוק. "הרי ידוע
שלחיצת יד עם הומו מובילה להדבקות באיידס. או שאולי הוא חשש,
שאם ילחץ את ידי, פתאום יבוא לו לקבל מאחור?"
את רודריגז השני זה דווקא לא הצחיק. "ראיתם איזה פרצוף הוא עשה
לי? ראיתם?" הוא זעם. "ראיתם את הפרצוף של 'הומו מגעיל, אני לא
מאמין שאני צריך לגעת בך'?" "רודי, תירגע!", אמרתי לו. "ראית
איזה פרצוף הוא עשה כשהוא לחץ את היד שלי? הוא שמע ישראל וחשב
שהרגע ירדתי מגמל. עזוב, אתה רואה שהבחור בשוק, רגיל לסטריליות
הגרמנית שלו..."
"היית שמחה ללכלך אותה קצת, הא?" צץ קולה של לי מאחוריי.
"חופשי, אחותי!", גיחכתי בתגובה, "לא הייתי מתנגדת לאיזה סיבוב
עליו..."



הוא מדבר, ומחשבותיי נודדות. מה יקרה מחר? מחר, כשאראה את
החברים שלי. את רודי ולי, החברים הטובים. מה אגיד להם? האם
אגיד משהו, בכלל? ובאותו הרגע, גומלת בלבי החלטה: לא לספר על
כך לאיש. לעולם. וכשם שהגיעה כך נעלמה, הבליחה לרגע ואיננה
עוד. ואני נשארת בחוסר ההחלטיות, חוסר האונים.
והוא מולי, יושב על כסא שהבאתי לו, מחזיק כוס מים ביד רועדת.
והוא מספר על הכל, על הילדות. על ההורים שלו. זה התחיל מהם, כך
הם חינכו אותו. והוא האמין אמונה שלמה בצדקת הדרך. לא עצר לרגע
לחשוב, לתהות, אולי משהו כאן לא בסדר. אולי משהו כאן מעוות.
הכל נראה כל כך ברור, כל כך מסודר.
ואני מתנערת משרעפיי, ומביטה בו. מביטה בשפתיים הבשרניות,
המלאות, המפתות כל כך, ומקשיבה לדברים הנוראים היוצאים מהן.
מקשיבה - ומסרבת להאמין.



בזמן האחרון, כמו שאמרתי, הוא התחיל להתנהג מוזר. הוא מתקרב
אליי יותר ויותר - וברגע האחרון נרתע. אנחנו נמצאים ביחד,
מתקרבים, אני מקרבת את ראשי לראשו - והוא נרתע ברגע האחרון.
הוא שולח לי סימנים מבלבלים; מצד אחד הוא התחיל ליזום מגע,
נוגע בי בהיסח הדעת, מבלה איתי יותר. מצד שני, בכל פעם שזה
כמעט מגיע לנשיקה - הוא נרתע.
וזה מוציא אותי מדעתי. אני רוצה לדבר איתו על זה, אבל חוששת.
אני לא מבינה אותו, אני לא בטוחה שהוא עצמו מבין. הכרתי מספיק
בחורים כדי לדעת שהרבה פעמים הם מבולבלים בקשר לרגשות שלהם.
שלפעמים הם רוצים אבל מפחדים. אבל אותו יורגן, כך נראה, מביא
את העניין הזה לרמות קיצוניות; רגע אחד כולו מחייך, יושב קרוב
אליי, מסתכל בעיניי במבט עורג, ושולח יד ללטף את שערי - וברגע
הבא הוא רחוק ממני, קם מהספסל בתואנה כזו או אחרת. נדמה לו, כך
הוא טוען, ששמע את הנייד שלו מצלצל. אני יודעת שזה שקר גס, אבל
לא באמת יודעת מה לעשות.
ואתמול... אתמול היה הקטע הכי מוזר, הכי מבלבל. אתמול יצאתי
מדעתי לחלוטין.
אתמול היינו שוב לבד, רק הוא ואנוכי. במאמצים כבירים עלה ביידי
לשכנע אותו לבוא אליי לראות סרט במחשב, רק שנינו. ישבתי לידו,
ובלי שום בושה נצמדתי אליו. הוא כרך את זרועו סביבי.
מעודדת, הנחתי את ידי על ברכו. חיככתי את ראשי בצווארו הצח,
ולאט לאט התחלתי לנשק אותו.
הוא הניח את ידו על לחיי, בהיסוס. ואז, כמו בהחלטה של רגע,
נישק אותי בלהט.
הסתערתי עליו. אחרי כל הזמן הזה שפנטזתי, שרציתי, שהייתי קרובה
כל כך, סוף סוף אני מגשימה את החלום. את הפנטזיה הזו. הסתערתי
עליו - ואחרי רגע ריסנתי את עצמי. לקח לי המון זמן להגיע לשלב
הזה, אני לא רוצה להפחיד אותו. ובכל זאת, הייתי אפופה בניחוח
שלו, במגע שלו. מגע של גבר, רך אבל חסון, מהוסס אבל נסחף.
ליטפתי אותו, הרגשתי את היד שלי מטיילת על הגוף הגברי שלו.
הכנסתי את היד מתחת לחולצה שלו. הוא המשיך לנשק אותי בלהט.
ליטפתי לו את הבטן, עליתי קצת למעלה לכיוון החזה---
"מה יש לך שם, פצע?" שאלתי אותו כשהרגשתי משהו מוזר. עורו הצח
והחלק היה מחוספס לפתע, באופן שהרגיש לא טבעי. "מה?", הוא נשמע
כמי שהתנער משרעפיו. "נפצעת?" שאלתי שוב, מלטפת את הבטן, מרימה
קצת את החולצה שלו כדי להסתכל.
"זה שום דבר", הוא זינק אחורה, מושך את חולצתו בבהלה, כמו נתפס
על חם. "זו רק צלקת. שכחתי שהיא שם".
"אוקיי, אין לי בעיה עם צלקות", אני מחייכת בנועם, תוהה על
תגובתו המוגזמת. "הנה, תראה, לי יש אחת ב---"
"אני מצטער, אני חייבת ללכת". והנה הוא כבר אוסף את חפציו -
ארנק, פלאפון, לפטופ - וזורק אותם אל תוך תיק הגב שלו. "אני...
אני מצטער".
"מה, בגלל הצלקת?" אני מסתכלת עליו, לא מבינה. אולי "צלקת"
בגרמנית זו קללה נוראית, והוא חשב שהתכוונתי אליה? אולי הלכתי
מהר מדי? אבל - לעזאזל, אנחנו מכירים כבר חצי שנה, אנחנו כל כך
קרובים בחודשיים האחרונים - ולגעת לו בבטן זה מהר מדי? אבל
לפני שאני מספיקה להבין מה הולך כאן, לפני שאני מספיקה לומר
מילה, הוא כבר עומד בדלת, ממלמל מילות התנצלות ונעלם ברחוב
החשוך.



למחרת הוא לא הגיע לאוניברסיטה. גם לא ענה לטלפונים. אני
מתלבטת האם לקפוץ לבקר אותו או לא. מנסה להבין מה, לעזאזל, קרה
שם.
"אולי לחצת על כפתור ההשמדה העצמית שלו", אומר רודריגז
(הראשון), ופונה ל-לי לקבל אישור על הבדיחה שלו. "אולי הוא
בתול", אומרת היא, "ושם נמצא המנעול של חגורת הצניעות שלו..."
ושניהם מתפוצצים מצחוק.
"חבר'ה, איכפת לכם?" אני שוקלת ברצינות להיעלב, "זה עניין
רציני! הבחור אשכרה התנדף!"
"אמרנו לך כבר, הנאצי לא טוב בשבילך", מרצין רודריגז. "או שהוא
משחק משחקים, או שהוא לא סגור על עצמו - אני לא יודע וזה ממש
ממש לא משנה. בכל מקרה, זה סוג הבחורים שלא כדאי להיות איתם
בקשר."
אני שותקת.
את היום אני מעבירה בלי חשק, לא ממש מרוכזת ולא משתתפת בשיחות.
אני פוטרת את כולם בתירוץ של עייפות, וכמעט כל אחד מרגיש דחף
עז להגיד לי משהו על הגרמני ולדחוף לי מרפק לצלעות.
אני שונאת אותם, אני שונאת את כולם. עם חוש ההומור המפגר שלהם.
הניסוי מתחרבש, אני בטוחה שכל חלקיק במעבדה הזו שונא אותי. אין
לי חשק ליום הזה, שייגמר כבר. ובערב, אני מוותרת על אלכוהול
בחברת שני חבריי הטובים ושמה פעמיי הביתה.



הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו זה לפתוח את הדלת. אבל הדפיקות
ממשיכות. אני מנסה להתעלם - אולי הם ילכו. מי זה בכלל? מי זה
יכול להיות? טוב, זה לא באמת מעניין אותי - רק שילכו מכאן.
"רוך-תם, את שם?" הלב שלי מחסיר פעימה. "רוך-תם, בבקשה, תפתחי
לי... בבקשה, רוך-תם..."
אני מזנקת אל הדלת. פותחת אותה מהר, חוששת שאזניי משטות בי ולא
יהיה איש מצידה השני.
אך לא כך הוא. הוא עומד שם, במלוא אריותו, עם כתפיים רחבות,
שיער בלונדידי ועיניים כחולות. "בוא, תיכנס", אני אומרת. הוא
נכנס, סוגר מאחוריו את הדלת בהיסוס. "יורגן, מותק שלי, הכל
בסדר? מה קרה, חומד?" אני שואלת ברוך. לא יודעת אם לגעת בו או
לא. רוצה לחבק אותו, אבל חוששת פן יירתע.
והוא עומד מולי, הגוף החסון שלו נראה פתאום כל כך שברירי. הוא
רוצה לדבר אבל לא יודע מה להגיד. "רוך-תם", הוא לוחש, "רוך-תם,
אני מצטער, אני כל כך מצטער..."
"אין לך על מה להצטער", אני מנסה להרגיע אותו. "לא עשית שום
דבר רע. הכל בסדר. בוא, שב חומד." אני מביאה לו כסא. הוא לא
יושב עליו.
הוא מסתכל עליי כמעט בתחינה, אני מסתכלת עליו מבולבלת לחלוטין.
מפחדת לעשות משהו, פן יברח שוב. אם רק אבין מה לא עשיתי בסדר,
אם רק אבין מה קרה כאן...
"דווקא יש לי על מה להצטער", הוא אומר, בסופו של דבר. ניכר
שהדיבור עולה לו במאמץ רב. "עשיתי כל כך הרבה דברים רעים..."
"כמו מה למשל?" אני תוהה.
"אני לא יכול לספר לך". הוא שוב משפיל את מבטו, ממלמל. אני
בקושי מבינה את דבריו מבעד למבטא הגרמני הכבד שאופף אותם. "את
תשנאי אותי. ובצדק."
"אל תחליט בשבילי איך ארגיש", אמרתי לו. "ובכל מקרה" - אני
מחליטה להמר - "אתה לא חושב שמגיע לי הסבר על מה שקרה כאן
אתמול בלילה?"
"מגיע לך, בהחלט מגיע לך". הוא מסתכל עליי להרף עין ומיד מוריד
שוב את ראשו. "מגיע לך הסבר, והתנצלות, ועוד אלף התנצלויות."
"עזוב את ההתנצלויות", אני מתחילה לאבד את סבלנותי. "פשוט...
פשוט ספר לי מה קרה כאן, טוב? וזכור" אני מוסיפה לפני שהוא
מספיק להגיד משהו, "שאין לי שום בעיה עם צלקות למיניהן".
"אני מצטער", הוא ממשיך, כאילו לא שמע את דבריי, "זו לא היתה
התוכנית".
"מה לא היתה התוכנית?"
"מה שקרה... זו לא הית ההתוכנית".
"אוקיי", אני מנסה אסטרטגיה אחרת. "מה כן היתה התוכנית?"
"התוכנית", הוא שואף אויר, "התוכנית היתה להתחבר אליכם ולראות
מה אתם זוממים."
"אליי?", אני תוהה. המילה you היא גם "את", גם "אתה" וגם
"אתם", כך שזה עלול להיות מבלבל לפעמים. "מה אני כבר יכולה
לזמום? אתה מדבר על המחקר שלי?"
"לא את!", הוא אומר, מיואש. "you כמו אתם. את יודעת, כל החבר'ה
שלכם..."
"מה, קבוצת המחקר? הפיזיקאים?"
"לא, לא! הקבוצה..." הוא שואף שוב אויר, "הקבוצה האתנית שאת
שייכת אליה".
"קבוצה אתנית? שו?" אני שוכחת שהוא לא מכיר את המילה הזו, "אתה
מתכוון לישראלים?"
"אני מתכוון", הוא עוצר, מסתכל עליי. לוקח נשימה עמוקה, נועץ
את עיניו בעיניי, ואומר: "אני מתכוון ליהודים".
"היהודים?" אני מסתכלת עליו. הראש כבר מבין, אבל הלב מסרב
להאמין. "מה היהודים? מה איתם?"
"את מתכוונת: מה איתנו?"
"אתה יודע שאני אתאיסטית. אבל כן, אני יהודיה בגנים, או משהו.
למה, מה הקטע?"
"אז התוכנית היתה, להתחבר ליהודים..."
"כן?" אני מביטה עליו במבט שואל, מקווה בכל לבי ומאודי שאני
טועה. לא ייתכן, זה לא יכול להיות...
"רוך-תם!" הוא צועק בייאוש, "את לא מבינה? את באמת לא מבינה?"
אני מבינה, בטח שאני מבינה. אבל אני לא רוצה להבין. לא, המוח
מסרב להגיד את המילים האלה. זה לא נכון, זו לא האמת.
"את הרגשת את מה שיש לי מעל לבטן, אני יודע שאת הרגשת", הוא
אומר, "את יודעת מה יש לי שם".
אני חוזרת אחורה בזמן, פחות מעשרים וארבע שעות. אני מרגישה את
זה שוב. הנה הקו, והנה הוא מתעקל בקצה שלו. וגם בקצה השני. אני
מנערת את ידי בבהלה. לא! זה לא יכול להיות! זה לא מה שהרגשתי!
הוא מסתכל עליי במרירות, כמו מנחש מה עובר לי בראש. "רוך-תם,
אני כל כך מצטער", הוא לוחש. הוא מתחיל להרים את החולצה שלו,
לאט לאט...
הבטן שלו נחשפת. ריבועים יפים, חלקים. אין עליה שערה אחת
מיותרת. למרות הנסיבות, אני לא יכולה שלא לחשוב שהוא חתיך.
אבל, אני יודעת מה הולך לבוא עוד רגע...
הוא ממשיך להרים את החולצה. אני רואה את שרירי הבטן העליונה,
יפים, מטופחים. ועליהם קו כחול, מכוער.
אני רואה את זה כאן, מולי; אני לא יכולה להתכחש לזה יותר.
באמצע החזה, גאה ויפה, מקועקע צלב קרס.
זה לא יכול להיות. אני מנסה עוד נקודת מפלט אחרונה: "מה,
לעזאזל?" אני קוראת, "מי הנאצי המחורבן שעשה לך את זה?"
"את לא מבינה? את באמת לא מבינה???" היאוש שלו מהדהד ברחבי
הבית, "אף אחד לא עשה לי את זה. אני עשיתי את זה! מרצוני
החופשי! אני, יורגן וילהלם שטאופונברג - אני הנאצי המחורבן!"




התוכנית היתה די פשוטה: להתחבר ליהודים ולראות מה הם זוממים.
היהודים, למי שלא יודע, רוצים להשתלט על העולם, כנראה באמצעות
כסף. יש קונספירציה יהודית כלל עולמית.
"לא יכול להיות שאתה באמת מאמין בזה" אני מסתכלת עליו, המומה.
"עכשיו כבר לא", הוא עונה, "אבל פעם כן."
אני מסתכלת עליו, מתקשה להאמין. "מה ז"א? איך בדיוק חשבת
שאנחנו עושים את זה?"
"אני לא יודע", הוא מתוודה, "זה חלק ממה שרציתי לגלות".
"אתה רציני? באמת האמנת בזה?" אני מקשה. "אבל איך, לעזאזל? אתה
בנאדם חכם, חושב. דנתי איתך על דברים, שמעתי אותך מדבר. איך,
לכל הרוחות, יכולת להאמין בשטויות האלה?"
"זה מה שאמרו לי מגיל קטן", הוא אומר, כולו התנצלות אחת גדולה.
"חינכו אותי לחשוב, אבל גם להאמין שהיהודים מנסים להשתלט על
העולם. הבנתי שאתם כבר ממש קרובים", עם כל מילה אני שומעת את
הבושה בקולו גדלה, "והחלטנו לעשות משהו בנדון".
"החלטנו? מי זה בדיוק החלטנו?"
"הנאמנים", הוא עונה. "אחוות הנאמנים, זה ארגון שאני חבר בו."
"נאמנים? למי בדיוק אתם נאמנים?"
"נאמים לאחווה, נאמנים לגזע הארי, נאמנים למטרה..."
"למטרה?" אני נועצת בו מבט נוקב. "מהי המטרה בדיוק?"
"המטרה..." הוא מתחמק ממבטי, "המטרה היא לבסס את השלטון של
הגזע הארי על הגזעים הנחותים..."
"כמו היהודונים?" אני שואלת אותו ביתר תקיפות.
"כמו הכושים, וההיספנים... וכן, גם היהודים. היהודים, כך אנו
מאמינים - כלומר, אני כבר לא מאמין--"
המבט שלי דוקר אותו ללא רחמים.
"אז הם עדיין מאמינים, כלומר, שהיהודים הם הכי מסוכנים. כי
יהודים הם ערמומיים, ואי אפשר לסמוך עליהם, וזו מצווה אצלם
לרמות את הגויים. והם זוממים להשתלט על העולם, באמצעות כסף
כנראה, אז כשראיתי שיש כאן הרבה יהודים חשבתי לחדור לשורותיכם
ולרגל אחריכם..."
"עכשיו אני מבינה איך הרגיש לוק סקייווקר כשגילה שדארת' ויידר
הוא אבא שלו", אני אומרת. הוא לא צוחק, בכלל לא. הוא נראה
אומלל. רגע אחד אני מרחמת עליו, ואז - מתעשתת. הוא נאצי, נאצי
מחורבן. פאקינג נאצי! האויב הכי גדול של העם היהודי! ואני
שואלת, והוא מספר לי, איך כבר בתור ילד ההורים שלו לא רצו
שישחק עם "השחורים המלוכלכים ההם". איך, כשהיה בן 14, לקח אותו
אביו בפעם הראשונה לטקס. והוא היה כל כך גאה. הוא הבין שחייבים
לשמור על זה בסוד, כי היהודים עלולים לגלות את זה. ובגלל
שהיהודים שולטים בעולם עם הכסף שלהם, הם עלולים לפגוע בו ובאבא
שלו. ובכל המשפחה שלהם. לא איכפת ליהודים מכל מי שהוא לא
יהודי, הם נולדו רעים וערמומיים כאלה.
אני מרגישה את הזעם גואה בי. הוא נאצי, לעזאזל! נאצי! אני
חושבת על חוק גודווין. "נפסלת", אני רוצה להגיד ליורגן, "הזכרת
את הנאצים". מנין המחשבות הללו הגיעו? קשה לי להתמודד עם
המציאות, אני מסיקה, לכן אני בורחת לציניות. הוא נאצי, לעזאזל!
בגלל אנשים כמוהו היתה שואה! בגלל אנשים כמוהו, נרצחה כמעט כל
המשפחה של סבי ושל סבתי! בגלל אנשים כמוהו היתה השואה! ולפתע,
עולה בי קול קטן: בגלל השואה, או בזכות השואה, קמה מדינת
ישראל. זה לא נכון, אומר קול אחר, היא היתה קמה בכל מקרה. לא
בטוח, אומר הקול הראשון, ובכל מקרה השואה סיפקה הוכחה לטענה
שהיהודים זקוקים למדינה משלהם. אז מה, השואה היתה מוצדקת?
גזענות היא מוצדקת? אני כועסת על עצמי, נבהלת מהמחשבות הסוררות
שעלו לי בראש. בגלל אנשים כמוהו חטפו את אילן חלימי הי"ד, אני
מזכירה לעצמי. בגלל אנשים כמוהו שרפו למוות כל כך הרבה יהודים,
נתנו לאחרים לגווע ברעב, התעללו בילדים...
"אז מה שיבש לך את התוכנית?" אני שואלת אותו. הקול שלי, שאמור
להישמע קר, רועד באזניי. אני לא יודעת אם מכעס עליו, מכעס על
עצמי או מכעס על העולם. אני לא בטוחה שאני מעכלת בכלל את מה
שהולך כאן.
"טוב, זה התחיל מזה שהבנתי שאין באמת קונספירציה", הוא מודה.
"למרות שבמשך זמן מה חשבתי שאת פשוט מסתירה את זה ממני ממש
טוב. חשבתי ש - את יודעת, בגלל שאני גוי והכל, אז ליהודים אסור
לספר לי כאלה דברים... אני מצטער, אני כל כך מצטער..."
"אתה חייב להפסיק להצטער", אמרתי לו. "זה לא יעזור עכשיו. פשוט
- פשוט תמשיך לדבר."
"אז חשבתי שאולי יש איזו קונספירציה ושאת מסתירה את זה ממני.
את יודעת, נגיד שאת נפגשת עם כל היהודים בבית הכנסת---"
"מתי בפעם האחרונה ראית אותי בבית כנסת?" תהיתי. "אתאיסטים לא
עושים כאלה דברים, אתה יודע".
"כן, אבל בהתחלה חשבתי שכל היהודים הולכים לבית הכנסת, כי לשם
הגויים לא נכנסים".
"כאילו שמישהו ימנע מגוי להיכנס לבית כנסת", גיחכתי. "טוב,
תמשיך..."
"בקיצור, בשלב מסוים הבנתי שאין שום קונספירציה ושום כלום. או,
לפחות, שאם יש אחת כזו - היהודים כאן באוניברסיטה הם בטח לא
חלק ממנה.
אבל זו רק ההתחלה. מה שבאמת הרס לי את התוכנית..."
הוא היסס.
"מה שבאמת הרס לי את התוכנית היה העובדה שהתאהבתי ביהודיה".
אני מסתכלת עליו, לא יודעת מה להגיד. אני מסתכלת עליו כשהוא
מספר לי על הבלבול שחש; מצד אחד הוא חיבב אותי, התלהב ממני,
נמשך אליי. מצד שני - בכל פעם הזכיר לעצמו שאני יהודיה. איכס,
להתנשק עם יהודיה? יהודים זה מגעיל, זה מלוכלך. יהודים זה
קונספירציות ובלגן. אסור להתעסק עם יהודים, זה מוביל לצרות
ולמחלות. אבל, הבחורה הזו כל כך חמודה, חכמה ומצחיקה, כל כך
נחמדה ולבבית - איך יכול להיות שהיא יהודיה?
מחשבותיי נודדות שוב למפגש עם החברים שלי מחר. הם יגידו
"הנאצי". אני ארצה לזעוק: "הוא לא נאצי!". הם יביטו עליי
מופתעים. על ראש הגנב בוער הכובע. ואם אני לא רוצה לעורר חשד,
יהא עליי לזרום איתם, כרגיל. אני תמיד צוחקת כשקוראים לו
"נאצי". יהא עליי להעמיד פנים שכל זה לא קרה, ולצחוק גם מחר.
וזה יהיה קשה, כל כך קשה...
והוא מדבר, ובוכה, ומתנצל. הוא מדבר, והאשם והחרטה זועקים מכל
מילה. הוא מנסה להסביר שהוא טעה, שעכשיו הוא מבין. הוא לא יודע
מה יעשה עם עצמו. ימשיך לחקור, זה ברור. אבל מה עם כל השאר? מה
עם העולם שלו שהתערער? הוא מדבר - ופתאום עולה בראשי רעיון
מחריד.
"תגיד", אני קוטעת אותו, "איך אני יכולה לדעת שאתה לא משקר?"
הוא מסתכל עליי, מבולבל.
"איך אני יכולה לדעת שכל זה נכון?" הרעיון קורם עור וגידים,
ואני ממשיכה: "אולי הבנת שאני מפתחת רגשות כלפיך, והחלטת לנצל
את זה לטובתך? הרי את הקעקוע יש לך כבר הרבה זמן. אולי החלטתך
להשתמש בו לתועלתך? כדי לעורר את אמוני? כדי לגרום לי להתקרב
אליך יותר?" הקול שלי יציב, יציב מדי. אני מצויה בסערת רגשות,
אבל קולי מגיע אליי שקול ומחושב היטב. הוא רועד, שותק. מיבב
ללא קול. ואני מנחיתה את המכה האחרונה: "איך אני יכולה לדעת
שכל זה אינו אלא הצגה אחת גדולה?"
הוא בוהה בי, שותק. לא יודע מה לומר. דומה, כי הגיע אל קצה
גבול היכולת הנפשית שלו. לרגע אני מרחמת עליו. הוא נאצי, או
נאצי לשעבר, אבל הוא בן אדם. ובנאדם די חתיך. ושוב אני כועסת
על עצמי, מה פתאום המחשבה הלא רלוונטית הזו? מה הקשר לחתיך
עכשיו?
אבל הוא חתיך. והוא חמוד. והעיניים שלו גדולות ועצובות, מלאות
אשם, עצב, כאב וחרטה. ואני טובעת בתוכן, כשהוא מישיר אותן אליי
ולוחש בשקט: "את לא. אני מצטער, אני לא יכול להוכיח לך את זה".
ואני מסתכלת עליו, מצפה. בעצמי לא יודעת למה. אולי לאיזה קסם
שישנה את העבר. אולי להוכחה. אולי לשעון המעורר, שיודיע לי
ששוב חלמתי חלום מוזר ואכזר.
הוא מפרש את המבט אחרת. "אני מצטער, את צודקת לחלוטין", הוא
אומר. "אני לא יודע מה חשבתי לעצמי. לא מגיעה לי מחילה, אני לא
יודע מה אני רוצה ממך, בעצם." ובאנחה כבדה הוא קם מהכסא. "לא
אמשיך להכביד עליך. אני מתנצל."
"אל תלך!" אני קוראת בבהלה. "לא, אל תלך".
"את רוצה שאני אשאר?" הוא מסתכל עליי, לא מאמין. גם אני לא
מאמינה. מה אני עושה, לעזאזל? ואם הכל שקר? ואם הוא ירצח אותי
כי אני יהודיה? הוא זה שפגע בי, למה אני מחפשת נחמה דווקא
אצלו? הבנאדם נאצי, נאצי מחורבן. הוא פגע פיזית באנשים רק בגלל
המוצא שלהם. הוא הדבר האחרון שאני צריכה, שיהודיה כלשהי צריכה,
שהעולם צריך. הוא המיץ של הזבל של האנושות.
"אני לא יודעת אם אני רוצה שתישאר", בוקע קול מגרוני. גרון של
אישה בוגרת, בת שלושים פלוס, מיושבת בדעתה. אבל הקול הוא דק,
רועד, כשל ילדה נפחדת.
"אני לא יודעת אם אני רוצה שתישאר", אני מנסה, ללא הועיל,
לשוות לקולי גוון יציב ובוגר. ולפתע אני מוצאת עצמי חבוקה
בזרועותיו, מאמצת אותו בחום אל לבי ואל גופי. "אני לא יודעת אם
אני רוצה שתישאר", בוקע מגרוני אותו קול שהפך לפתע מתפנק, "אבל
אני יודעת שאני לא רוצה שתלך".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לא מבין את
האתר הזה.
מהרגע שנתתי לו
סלוגן אחד
הוא ממשיך לבקש
עוד ועוד.

לפחות שיפרסם
אותם.

(יעקב פופק)


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/2/11 19:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רותם ענבר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה