"אני מצטער שאיחרתי" הוא אמר בעודו פורם את הצעיף שכרך את
צווארו. הוא הסיר כובעו והניח לתוכו את הצעיף.
את שניהם הוא הניח על הכסא שהיה לידו. "לפעמים אני לא שם לב
לקורה סביבי, כך שאם מישהו ירצה את הכסא אנא הער את תשומת
ליבי".
אמר והמשיך לפשוט את מעילו - מבלי להביט בי או בכל דבר אחר
סביבו.
הוא היה נראה זקן אבל לא נשמע זקן. הקמטים בצידי עיניו בקושי
נראו ובאותו אופן מוזר הם נראו כמו סדקים באדמה יבשה ומוכת
בצורת ששנים לא ראתה גשם.

אני לא נוהג לשבת בתוך הבר, הוא רועש מדי לטעמי. למעשה, רוב
הברים רועשים מדי לטעמי - אז אני לוקח את המשקה שלי החוצה, שם
גם אפשר לעשן. הייתי מגדיל ואומר שרוב העולם רועש מדי, אבל זה
רק אני.
היום חרגתי ממנהגי וישבתי בפנים. אני לא יודע אם היה זה הקור
בחוץ או הפחד לפגוש אותה ברחוב.
הוא סובב את ראשו אלי אך עדיין לא הפנה אלי מבט, מבעד לשמיכת
הרעש יכולתי לשמוע אותו היטב ממלמל משהו בעודו מקלף מעליו
רבדים שהגנו עליו ממה שהיה שם בחוץ.

בסופו של דבר הוא התיישב על הכסא וסובב אלי מבטו תוך שהוא משלב
אצבעותיו. אני חושב שבנקודה זו הבנתי שהוא בעצם מדבר אלי.
"תן לי להסתכל עליך. נו, לא השתנית כהוא זה מהפעם האחרונה
שנפגשנו. המצח קצת התרומם ואולי כהות קלה בעפעפיים התחתונים,
אבל מעבר לזה, לא הייתי מאמין שעברו כל כך הרבה שנים"
זה אולי המקום לציין שאני ממש טוב בפרצופים - לא תמיד אני יודע
לקשר אותם לפרסונה, אבל אני יודע אם כבר ראיתי את הפרצוף הזה
בעבר, ואת הפרצוף הזה כבר פגשתי - לא יותר מדי פעמים, אבל יותר
מפעם אחת.

"בוא נראה מה התחדש בשנים האחרונות מאז נפגשנו" כבר ציפיתי
לשליפה של רשימה, אבל שום יד לא נעה לכוון שום כיס. איכשהו,
מבלי ששמתי לב, הוא הצליח לקטוע את הניסיון העקר שלי לזהות מי
הוא.
בשלב הזה כבר הבנתי שאין באמתחתו שום רשימה.
"אין לך מושג מי אני, אהה? אל תתרגש מזה, אני כבר רגיל. למעשה,
הייתי מופתע אם היית מזהה אותי מיד" לא ידעתי מה אני אמור
לעשות. והרבה פעמים אני לא יודע מה לעשות, אז אני לא עושה
דבר.

הוא הרים מעט את שרוולו השמאלי והחל למתוח את השעון.
היה זה מרתק לצפות בו מותח את השעון - כאילו לזמן יש משמעות.
ועדיין, כשיש משהו שעובד בכוחות עצמו זה תמיד משמח את הלב. אני
זוכר שבנעורי היה לאבי שעון קוקיה בעל יכולת תקתוק הראויה
להערצה  - משהו שהיה מוציא אותי מדעתי, והקוקיה עצמה הייתה
משוגעת יותר מהבית שלה, כאילו ניסתה כל הזמן לצאת החוצה והזמן
משך אותה פנימה וכלא אותה עד לפעם הבאה.
משחר ההיסטוריה שאפו בני האדם לכלוא את הזמן ולפרק אותו
לחתיכות שוות. שוות עד כדי כך, קטנות עד כדי כך עד שלא נשאר
מקום לנקודות - ואירוני ככל שיהיה, הזמן התכווץ ואיבד משמעות
מבלי ששמנו לב לכך.

ויש את הדבר הזה שיודע למתוח את הזמן. הבדידות.

- "אתה צודק, אני באמת לא יודע מי אתה - אבל אתה מוכר לי"
- "תסתכל החוצה, מה אתה רואה?"
- "קודר בחוץ"
- "תסתכל פנימה, מה את הרואה?"
- "קודר בפנים"
- "ואתה עדיין לא מזהה אותי. אני רגיל, אתה תדע מי אני אחרי
שאלך"

לא ידעתי מתי הוא ילך, אבל רציתי שילך כבר.

- "אתה רוצה שאלך, אני יודע, אבל זה לא עובד ככה"
- "אני לא יודע איך אתה יודע מה אני רוצה, אבל אתה צודק, אתה
מעורר בי תחושות לא-נעימות. מה צריך לקרות בכדי שתלך?"
- "אני לא רוצה כלום, אני פה כי התחושות שלך קראו לי"
- "אתה קורא מחשבות?"
- "אני זה המחשבות, המחשבות זה אני"

איך נפטרים מהמחשבות? - חשבתי לעצמי.

- "ממחשבות לא נפטרים, מחליפים אותן במחשבות אחרות"

יש צדק בדבריו, לפני שבאתי לבר קברתי את עצמי בין ירכיה של
הנשואה למשך מספר שעות. הפנים מוכרות, האקט מכני, המיצים
שוצפים, הריקנות אותה ריקנות והטעם שלה עדיין בפה שלי.
זה לא עזר, כל הזמן המחשבות נדדו אליה, מה היא עושה עכשיו, עם
מי היא עכשיו, מי מפשיט אותה עכשיו. מחשבות לא נעלות במיוחד,
אבל אני יודע שהיא לא אוהבת אותי, אין פה על מה לחשוב.
וכל מספר הפך ליותר אגרסיבי מקודמו.
אני חושב שהכאבתי לה.
האיש שאיתו היא חיה ידע שהיא אצלי, היא סיפרה לו שהיא הולכת
אליי - וזה לא הפריע לו. אם הייתי במקומו סביר להניח שהייתי מת
מאה פעמים.

- "אתה חושב שאם תזיין ותשתכר אני אלך?"
- "ת'אמת? ככל שהתחתית של הכוס יותר צלולה, כך אתה נהיה פחות
צלול"
- "אבל אני אחזור מחר כשתתפכח"
- "אני יודע, אבל בינתיים אתה מתרחק"
- "אני הולך מאוד לאט, גם כשאגיע לקו האופק אתה עדיין תראה
אותי"

הדליקו את האורות בבר והחלו להרים כיסאות. שילמתי, והלכתי
לכוון היציאה. הדמות המטושטשת של הזר המוכר הלכה בעקבותיי. כבר
לא היה לי אכפת, לא ידעתי אם הוא שם באמת או שזה פרי דמיוני.

חזרתי לבית הריק, ובתוכו המיטה הריקה, ועליה המצעים עם הכתמים
של שאריות הריקנות. פה ושם היתה מונחת שערה, לא ידעתי של מי,
השיער שלהן כל כך דומה. קרסתי על המיטה עם הבגדים.
אני חושב שחלמתי עליה, משהו על זה שהמפתחות שלי עדיין אצלה
והיא מגיעה אליי באמצע הלילה בלי התראה מוקדמת ומכניסה אותי
לחייה, והפעם באמת.
במחשבה שניה - למרבה הצער, אני אפילו לא בטוח שזה היה חלום,
אלא עוד מחשבה שחלפה לי בראש לפני שנרדמתי.

התעוררתי באיזשהו חלק לא מוגדר של הצהרים עם המחשבה הזו, מחפש
אותה לידי.
כשפקחתי עיניים סוף סוף, הזר עמד שם והביט בי, ברור צלול
ומוצק.
עכשיו כבר ידעתי מי הוא, הוא לא באמת זר, אבל גם לא חבר.

- "בוא, נמשיך את השיחה מאתמול על קפה וסיגריה של הבוקר"
- "כן, לוקח לך בדרך כל יום יומיים לזהות אותי"

לקח לי מספר דקות להשלים עם העובדה, אבל קיבלתי אותה בסופו של
דבר, הדיכאון שלי שב לבקר אותי.