יש כמסתבר גיל שעדיו המילה חטא מציינת רק שם של אות בשפה
הנלמדת. היינו "ח" ותו לא.
בשנת 98' ניהלתי הקמה של פרויקט בנייה ענק בהרצליה. "מגדלי
אשרמן" שמו. את אילת נטשתי אל קירבת ילדיי כשבאילת סיימתי כמעט
פרויקט ענק שבמהלכו שיכלתי את נועם בני.
לא יכולתי לתפקד שם מול גורמים חומלים. חלקם היו מגיעים אלי
לפגישה עסקית ופרח אדום בידם. כאילו ...אין מילים בעניין הלא
מדובר.
עיסקת הקומבינציה בפרויקט החדש הייתה בין 'שיכון ובינוי' הורי
הבת "סולל בונה" לבית תד אריסון בחייו, ולבין קרוב יורשו של
פרופ' אשרמן ז"ל. מייסד הגניקולוגיה בישראל - אישיות בפני
עצמה.
אותו הקרוב-יורש היה ליאור דינור. בחור רזה וממושקף כבן גילי.
איש מורכב מאוד וטעון. שבראייתו הסקפטית כל אדם הוא בבחינת
אויב, נקודה. לפחות עד ש...יוכיח את ההיפך. דבר שאני בטבעיות
גמורה מיהרתי לעשות. אני הייתי עבור ליאור השלוחה המבצעת של
עשרות דירות השייכות לו בפרויקט, כל האחרים מעליי היו בעיניו
'דיפלומטים' [כתרגומו, דו פרצופיים]
ליאור נחשב בעיני מעסיקיי שהתנהלו מולו כמתרס של לוחמה, כגורם
טרחן אנטיפטי ומסוכן ומראש הוזהרתי להתנהג עימו בזהירות כאילו
מדובר בחולה נפש. אך מהר מאוד הסתבר לי כי האיש ממנו הוזהרתי
היה השפוי היחידי בסביבה. בגלל הקשר המיוחד שהתפתח עימו כל מי
מהבוסים שלי שהיה בעל-עניין תועלתי מליאור דינור היה פונה אליו
דרכי.
תמיד ידעתי כי אבא של ליאור הוא זקן חולני שיוצא וחוזר את בית
החולים. כאילו היחידי בחייו לטפל את שיבתו החולנית היה בנו
ליאור, המדובר. יום אחד הפתיע ליאור והביא אלי לפתח משרד האתר
את אביו החולני והושיבו מולי. פגישה שבשוטף שהייתה אז הופסקה
להפסקת מה, לכבד את ביאתו אליי, של אבא-של.
ליאור הניח ערימת ספרים ושאל אם הכרתי את השם: "ק. קצטניק".
ידעתי רק שמדובר ב "סופר השואה". שמות ספרים כמו 'סלמנדרה'
'פיפל' 'בית הבובות' ועוד... לא קראתי - אך ידעתי.
לימים הבן שלי שקרא בהם התייחס וקבע ביטוי מצמרר וכאילו היה
מבקר סיפרותי: "זה כמו האלוהים כתב את זה ..."
שיתפתי את ליאור בכאבי הטרי דאז, הפנימי והמפלח בי עד שמות
מאובדן בני נועם שנהרג בתאונת אופניים מול משאית. הוא היה
היחידי באתר שהיה ממש קרוב אלי עד כדי לשתף אותו בכך. המערכת
המשומנת של סולל בונה הייתה קרה ומסחרית מכדי שתהיה רגישה
לשכאלו דברים ומראש לא רציתי שהיחס אליי יהא משולב באלמנט של
חמלה מתועשת.
ליאור פנה לאביו הישיש ששמיעתו הייתה כבדה עליו, והכיר לו אותי
כאדם יקר לו כחבר וכעמית לעבודה. קצטניק היה שקט ועיניו היו
כהות וטעונות . ליאור ביקש מאבא שלו שיכתוב לי משהו. מן ביטוי
סיפרותי קצר שיחרט על לוח עץ.ליאור תרם ונטע עץ זית בוגר
ולצידו אבן חלוק-נחל ענק, קוטרו כמטר וצורתו כפתור. כאילו פרח
צלופן היה קטן על רגשותיו אליי ואל הנושא אותו אני נושא. גזע
העץ דימה בעיניי כאילו במקרה, גוף אדם. ושני שלוחות ענפיו
נפרשו כמי שפורש זרועותיו לשמים כמתפלל שחסר אונים הוא.
למשמעות עץ הזית עבורי ולאצילותו הקלאסית לא ארחיב. אני הייתי
אז בעניין לבטי הנוסח לחריטת הלוח המנציח.העץ ואבן הכפתור היו
בבחינת הנצחה סמוך לכיתת הפעלה קייצית שתרמתי בחצר ביה"ס בו
למד בני ז"ל.
סופר השואה ק. קצטניק, איליו התוודעתי באותו היום בשמו האמיתי
יחיאל דינור, לא הסיר מבט ארוך ומעמיק מעיניי תוך שביקש פיסת
נייר שמיהרה איליו. באצבעות שכתבו וקלחו גוללי ספרים הוא החזיק
עט שרעדה את זקנתו.והמילים שרשם הוא לילדי שלי היו: ...."והוא
טרם טעם חטא". וב"וו" החיבור של הרישא כמו דילג את כל שהיה
בבחינת הספד.
כל כך נחרטו המילים הללו. לא רק על לוח העץ. אלא גם בזיכרון
לוח ליבי. וכאילו מדמם ליבי את דיו המילים הללו.
ומאז ועד היום איני מכיר ממש בקריאת קדיש לילדי הקטן. לעילוי
נישמתו ואני כאילו מתריס כאילו למרומים. שהרי איני צריך להיות
מליץ יושר בשמים למען הילד הקטון כדי שנישמתו תתעלה ותהיה שורה
שם בעדניו של הריבון הקדוש. הן צדיק הילד לפחות מעצם כך שלא
חטא כלל
הן כתב לי האיש, שנגע ובחש בנשמות המיליונים שניספו, והעניין
הברור נעשה כל-כך טעון. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.