ביום הולדת 42 רציתי רק לשבת
ולעשן
וכל התוכניות הגדולות להעלות בעשן, לעשן.
בגיל ארבעים ושתיים נגמרה הסבלנות לשדרוג עצמי
הדלקתי סיגריה, זה מה יש מותק תפסיקי לחכות שאולי תשתני
לא יהיה לך
ילד
שבי. שבי.
תעשני.
בגיל 42 התעורר הצורך באנדוקרינולוג.
ואני אין לי ראש למילים ארוכות, כבר אמרתי, לא?
ממתי אדם כמוני, פיטר פאן צעיר שלעולם לא רוצה לגדול
לוקח מספר בתור לאנדוקרינולוג לכל הרוחות איזו מילה מחורבנת.
ואני שחשבתי שהכל עוד אפשרי נתקלתי במימד הזמן כמו בקיר
וישבתי לעשן במקום ללמוד
וישבתי לעשן במקום לעבוד
וכתבתי בעשן את לא תחיי לנצח. את לא תנצחי את הזמן
את מקרה, שורה, קימוט קטן במצח הזעוף של אף אחד,
את כבר לא תמימה. תדליקי סיגריה מאש התמיד הנאיבית שכל השנים
חיממה אותך בחום נעים.
צאי מבית הספר של המפגרים.
בגיל ארבעים ושתיים ישבתי בבית.
היו טלפונים היו הודעות בפייסבוק.
הייתי מספיק מעודכנת כדי לעדכן לעצמי את הסטטוס הזה נצחיות
זמנית קו קטן
את לא תשאירי חותם.
תעשי קפה.
וזה בגיל 42 הצחיק אותי נורא.
לא צחוק פנימי מריר אלא דווקא
הרגשת שיחרור מאיזו עבדות
וידעתי, אמרתי לעצמי אני יודעת,
הצרות רק מתחילות
איוב שכמוני, מאש גהינום מדליקה לעצמי סיגריה בקול סדוק מרצה,
על זה
שאין סיכוי, והגב עוד ילך ויכאב
ולך תמיד יהיה
תסביך אב ותמיד יהיה לך קשה.
לא הגעת לישורת האחרונה, החיים לא בנויים ככה.
הם לא בנויים
בכלל.
גיטרה, מנגנת באיזה מקצב כזה, זרוק מפוכח,
ואני מלחינה לעצמי שיר התפתחות, מעוכב.
בפינה הימנית, של איזו דירה, כל מה שהשגת
וחיי הנצח בריאות התמיד ועתיד מזהיר אותך
מתפרקים מוותרים.
צריך לצאת לעבודה הקשה,
צריך ללכת לשלם דוחות חנייה וחוב שהצטבר במשכנתא שחזרה וחזרה
וצריך לעדכן סטטוס בעירייה ולשלם לכביש שש חוב שנצבר
כשעברתי שם במקרה ולא זכרתי
שאסור לעבור שם בלי לשלם ובכלל
אסור לעבור בשום מקום בלי לשלם.
הכל עולה. הכל יעלה.
לפחות את המחיר של הסיגריות את מכירה גם הוא עלה.
בשש עשרה שקל קניתי לי עשן להעלות בו את כל התקווה
והגיטרה הפיקטיבית ממשיכה לנגן שם במקצב עייף שהולך ומתגבר
עצבים פקקים קלישאות ותפוחי אדמה מטוגנים שאני שונאת
את הכל לערבב לרגע אחד לא לצאת מהבית לעולם
לא לעבוד במשרד. להמשיך למרוד
להמשיך לשאול מה לכל הרוחות אבל בחצי אוזן לקבוע תור
לאנדוקרינולוג לא לשכוח, וגם לשלם חובות ולהטעין את הפלאפון
אחרת
בובה, אנה אנחנו באים.
בגיל 42 רציתי רק לשבת
ולעשן.
שאחרים יקחו קואוצ'ר וילכו לטיפול שאחרים יגידו שהכל לטובה
זה כמו לשבת לחכות שהשיער יצמח, הוא יצמח בזמן שלו.
הוא צומח הכי טוב אחרי שמתים מה דעתך קצת לעזור לו?
אז הדלקתי סיגריה וישבתי לכתוב
שלא להיות לבד בידיעה הזו
שאני לבד, והחיים קצרים ואני כבר לא אהיה זו
שתמצא לזה פתרון.
וחיוך פנימי ברסלבי מזוקן התפשט לי על פני בלוטת התריס ומצמץ
בשעשוע
לאור התובנות והשתעל בכיחכוח מכל ההטרדות ואמר
מותק,
ואמרתי, מה?
והוא אמר כלום, סתם, רציתי להגיד לך
שאת מותק.
את.
ושיהיה לך מזל טוב ליום ההולדת, אמר השיער הקצר,
ובלוטת התריס שבתת פעילות אמרה, מזל טוב כפרה,
ומערכת החיסון התפרעה ואמרה אני שולחת תותחים ללב הסכנה ומזל
טוב בובה
והריאות השתעלו מזל טוב,
והברכיים כאבו מזל טוב,
והעיניים שכהו מזל טוב
והשיניים כאבו מזל טוב, והלב שמרשרש מזל טוב, והעתיד שמבושש
מזל טוב
וכל הנקודות שלא השלמתי בתואר השני חיכו לי עם זר פרחים ביציאה
מהחניון
וכשלא באתי הן שרו שירים בקרן רחוב מזל מזל טוב.
וידעתי שעוד יצטרפו אל כל אלה
צרות רבות אחרות,
במסלול מפותל וארוך שיהיה בו יותר קל מסיבה אחת
שמעכשיו הכל יהיה בירידה וחשוב לזכור שהטיפוס הסתיים ולא
להתאמץ יותר מדי
במסלול שידוע מראש איך ייגמר.
ונזכרתי שכשהייתי ילדה
הייתי מטפסת עם סקטים לראש הגבעה ליד הבית,
נעמדת מול הירידה,
ויורדת בקצב שהולך ומתגבר מאושרת וחוששת,
ורק לא ידעתי איך לעצור אז את הידיים הייתי
מושיטה קדימה ונתקעת במכוניות החונות שם, ותמיד זה היה בום
גדול ולא למדתי לעשות סיבוב אלגנטי לקראת הסוף,
ולא למדתי להפסיק לעלות ולא למדתי להפסיק לרדת הרוח בשערי עד
למכה הבלתי נמנעת.
והיום, בגיל ארבעים ושתיים,
מה אני יודעת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.