אתה מחכה למכתב עצוב שיגיע,
והתיבה חיוורת ומרוקנת, כמוך.
המתכות מחלידות עם פעימות הלב שלך,
והצלצול מהטלפון לא מרגיע אותך.
מדלג לך מעל שלוליות ודורך במקום,
עולה במעלית שקופה ויורד את כל המדרגות.
וכשאמרו לך שהמילים משקרות,
האמנת. ובלעת משפטים שלמים.
ומהמיטה בחדר של הבית חולים,
הכול נראה רחוק, הכול רחוק.
במראה הקטנה אתה רואה אכזבה גדולה,
עיגולים שחורים מסביב לעיניים,
ועיגול שחור אחד גדול בגוף.
לאן פונים מכאן, ואיך, אתה שואל עכשיו.
מסתכל בכפות ידיים ומחפש אותה.
יום יבוא והיא תגיע. אני מבטיח.
ואיך שתקום מהמיטה,
אתה תראה אותה מחכה לך במקלחת,
בתחתונים ורגשות חרטה.
קורנת בתהיות וכאב לב.
ועכשיו, כמה קל זה להרוס הכול.
להתעטף בצל הגדול של החיים,
להתנחם בזרועות האשמה.

חיוך על מגדל קלפים שמתנדנד,
מרוח לך מאוזן לאוזן.
כמו הבית, שכבר אין לו כתובת,
והוא רק איפה שהיא תהיה.
כפותה להבל, מזוגגת מתאווה,
אוחזת בך מתחת לשמיכה,
נושמת ממך את כל האהבה שיש.
עד פתח ביתה, בית החולים שלה.
וכשהיא שוכבת חולה והוזה,
המיטה שלה היא גם שלך.
והכול נראה רחוק, הכול רחוק.
כותב במכתב עצוב:
זאת שאוהבת, היא זאת שהולכת.