שקיות הזבל נערמות מתחת לעיניים,
והאוטו זבל מתעכב.
פותח וסוגר מגירות במהירות,
ממלמל שיחות ישנות לטלפון החירש.
נהרות נהרות של דמעות ניגרות,
להשיט בהם תקוות אחרונות.
מתפתל בכיסא, מבקש, ואין ממנה עוד.
ואין ממני.
כי מופרך עכשיו לקבל מתנה שכזו,
באמצע הירידה, במורד החיים.
כשאתה מורד וכועס, מועד וקורס,
מרכין ראש מול המראה.
רואה את עדר האנשים מובל,
מחכה ומחכה, והיא לא שם.
ועננים לבנים מכבשים פועות,
חולפים מעליך,
ואתה רוצה להיעלם בתוכם.
שמישהו יספור אותך לפני השינה.
שמישהו יספר עליך אחרי שתישן.
על איך שהבית משוגעים היה רק חלום רע,
ושהלב החולה הזה פעם לו בשקיקה.
על איך שהושבתי אותה על השיש,
ולחשתי לה באוזן שאני אף פעם לא אלך.
ועל איך שהלכתי, והשארתי אותה שם,
יושבת בחדר מדרגות, ומחכה שאחזור. |