אור הגיע למחנה החדש כבוי עיניים. הוא לא היה מסוגל להסביר את
חוסר האופטימיות, שכן בדרך כלל היה מתאקלם במהירות בכל מקום
שהגיע אליו, לא משנה עד כמה גרוע היה. איתן, שעמד לצדו משך
בשרוולו ולחש: בוא איתי...
הם נכנסו למגורים, חלפו על-פני האוהלים הרעועים, הנתמכים
במוטות עץ, שחוזקם מפוקפק למדי, פסעו עוד מספר צעדים ונעצרו
ליד מבני פח מרובעים וקטנים. איתן פתח את הדלת של אחד המבנים
וקרא: בוא איתי. אור נכנס אחריו בהיסוס מה. מה שנגלה לעיניו
זעזע אותו. הוא ראה תא קטן, שכלל בתוכו ארבע מקלחות עם צבע
מקולף, ממש אחת מול השניה, קטנות וצפופות.. איתן שלח לעברו
חיוך והושיט את ידו לאחד הברזים. אור הסב את עיניו ונרתע
לאחור. אל תדאג, צחק איתן. גז לא יצא מפה. ופתח את הברז. אגלי
מים קפואים השאירו קטמים שקופים על בגדיהם.
מאוחר יותר, כשקבלו זמן חופשי להתרחץ, אור נשכב במיטתו וסגר את
עיניו בהקדם האפשרי. טרם נרדם מחשבה הבליחה בראשו: אין דבר,
מחר אני נוסע מכאן. אתרחץ בבית.
אבל כשפקח את עיניו בבוקר, אור לא נסע הביתה. אף אחד לא נסע.
איתן העיר לו, שעליו להתרכז יותר בעיקר, בדברים הפרקטיים,
ולהפסיק לתור אחר רמזים שבדברים השוליים, אמר: מה ששולי נועד
להיות כזה. חבל על תשומת הלב שאתה מחלק לו באדיבות רבה כל כך.
בחדר האוכל אור לא היה מסוגל לאכול. ברגע שהסתכל על מבחר
המאכלים שלעיניו נתקף בחילה עזה. תטעם את הסלט לפחות, אמר
איתן. תראה איזו עגבניה אדומה ועסיסית! אור דחף בכוח פיסת
עגבניה אל פיו. היא הייתה שמנונית ומגעילה, והוא כמעט הקיא.
איתן ראה, איך עיווה את פניו וצחק: בקצב כזה לא יישאר כלום
ממסת השרירים המרהיבה שלך! והמשיך לאכול בתאבון רב, נוגס
מהסנדוויץ ולועס בפה מלא, בולע במהירות.
באותם ימים אפילו המים נראו לאור שמנוניים ומגעילים, אבל היה
מוכרח לשתות, שכן שרר חום בלתי נסבל במחנה, ושתה. נגעל ושתה.
והחום היה כבד והלם ברקותיו כמו פטיש, כמעט ומתיך את מוחו,
משגע אותו.
לקראת סוף השבוע הראשון במחנה אור אזר אומץ ונכנס למקלחות.
איתן כבר החל מלגלג עליו, שאם ימשיך להירתע מהמקלחות, עוד מעט
גופו יתחיל בתהליך התסיסה. אור עצם את עיניו ופתח את הדלת של
מבנה הפח, ששימש כחדר רחצה. קולות עליזים וצחקוקים קידמו את
פניו. הוא פתח עיניים להסתכל וציין לעצמו, שהצפיפות כאן פשוט
בלתי נסבלת, ולמרות זאת נדחף בין גופות ערומים, מפלס לעצמו דרך
אל עבר תא המקלחות. הוא נעצר ליד הקולבים, התפשט. כמה בחורים
זרקו לעברו שלום רופף בחוסר רצון. אור הוריד את עיניו אל
הרצפה, מתרכז באדים שהצטברו עליה. הם לא חייבים להיות מנומסים
איתי, חשב. איתן אולי חבר טוב שלהם, אבל הם לעולם לא יהיו
חברים שלי. הם אנשים רעים. כשכבר נעמד תחת זרם המים, גילה
להפתעתו שהם חמים, אפילו רותחים. אור חיפש בעיניו אחר הסבון
שהביא איתו. כשמצא, מרח אותו על גופו באיטיות ובהנאה מרובה,
מתעלם מהמבטים מלאי התמיהה הננעצים בו. אולי אני טועה, הרהר,
והמקום אינו גרוע עד כדי כך.
בבוקר למחרת אכלו בחדר האוכל. עומס החום אפילו לא העלה בדעתו
לרדת, אבל אור הרגיש רענן יותר אחרי המקלחת של אתמול. הוא ניסה
לאכול, העמיס על צלחתו קומץ מאכלים, שחמדו עיניו. חדר האוכל
היה גם-כן מבנה פח קטן, ודווקא היום המפקחים הכניסו את כל
עובדי המחנה לארוחת צהריים באותה שעה, מה שיצר צפיפות גדולה
יותר מהרגיל. הצפיפות הזו מנעה מאור להרגיש בנוח. ריח של זיעה
התפשט במהרה באוויר. הזבובים הציקו יותר מתמיד. אור מצא בעיניו
פינה בקצה השולחן, שאפשר להידחק אליה ולשבת, וחתר בכיוונה. הוא
לכד בעיניו את איתן, שישב באותו הקצה של השולחן עם עוד כמה
נערים, צוחק וזולל, כהרגלו. אור נתקף בחילה , הסתובב בחדות,
נתקע בבטנו של מישהו לא מוכר, הפיל את צלחתו וברח מהמבנה, נס
מהצפיפות והגועל.
מאוחר יותר איתן בא לחפש אותו. בוא איתי, הוא אמר בקול החלטי
וסמכותי ומשך בזרועו של אור. אתה חייב להפסיק עם הדכאון הזה
שלך, דרש. זה בסך הכל עוד מחנה, עוד מקום. נהיה כאן מספר חדשים
עד שימצאו לנו מקום מתאים יותר, אולי אפילו תזכה לקבל
יום-יומיים חופשה בבית. אני מסכים איתך, שהתנאים יכלו להיות
ברמה מעט יותר גבוהה, אבל אתה ממש מגזים! איפה אותו
האופטימיזם, שתמיד בצבץ בעיניך?! צא מזה, תכיר אנשים...
אור לא אמר מילה. למען האמת, הוא אף הפסיק לשמוע את איתן
איפשהו באמצע דבריו, אוזניו כנאטמו במין צמר-גפן אוורירי
ומוזר. דמעות מילאו את עיניו, ובקושי התאפק שלא לבכות. הוא
סובב את גבו לאיתן והלך.

החום הואיל בטובו לרדת בשבוע השני, ואחד הערבים אף זיכה את
השוהים במחנה בטפטוף גשם קל. באותו ערב איתן ישב באוהל ומיין
את חפציו של אור, מפריד בין בגדיו הנקיים והמלוכלכים, כשזה ישן
במיטה ליד. לפעמים, חשב איתן לעצמו, חוסר הוודאות אולי מדכא
ומטריד, אבל טוב יותר מידיעה רעה, ברורה ובטוחה. גם חוסר
וודאות הוא מעין תקווה. הוא הפנה את מבטו אל אור, שכנראה חלם
חלומות עמוקים ביותר, אישוניו מתרוצצים תחת הקרום הדק של
עפעפיו. אתה יכול להפנות לי את הגב, להסתובב וללכת ממני, לשקוע
בעצמך ולהיגעל מהכל ומכולם כאן... אני לא יודע לאן זה יוביל
אותך בסופו של דבר, אבל, ילד, אני אעשה הכל כדי שלא תדע, ששום
דבר כבר לא יוביל אותך אל מחוץ למחנה הזה. ממנו אתה לעולם לא
תוכל ללכת...
איתן זרק עוד מבט חטוף לעבר חברו, שישן בשלווה עילאית ושם לב
עד כמה רזו פניו ולחייו שקעו... האוכל לישון אי-פעם שוב בשלווה
שכזו, חשב איתן, מושיט את ידו לכבות את האור.