עם הכוסית הראשונה
אני מתיישב לכתוב לך
את השיר שלעולם לא אשלח
מילים יונחו על הנייר
כמו לבנים בבניין שבנייתו לעולם לא תסתיים
אדמיין את פנייך
תנועתך, מבטך
ארגיש כמו צופה מהצד
שמחכה שהמשחק ייגמר
כדי שהוא יוכל להיעלם
אביט סביבי
אחפש השראה בדברים
שמעולם לא שמתי לב אליהם
וברקע תתנגן מנגינה
שלא תהיה קשורה אלי כלל
אתאר לעצמי מראות
שלא שייכים לכאן
חורף כבד, בית פרטי
סלון מאובק, שני אנשים
המילים ירוצו על הנייר
לא אצליח לתפוס אותן
הוויסקי בכוסית יעלם לאט
אדע שאין מה למהר
השיר לעולם לא יעזוב את הנייר
לעולם לא יצא מהמגירה
את לא תדעי מה כתבתי
לא תקראי אותו עם המכתבים של היום
וגם לא בין החדשות לפרסומות
מדליק סיגריה ועוצר הכול
העשן מתאדה באוויר הקר
ספרים שלא קראתי מונחים על השולחן
כוסות וצלחות מונחים בפינה
מדמיין אותך מחייכת, כמו מבקש להזכיר לעצמי משהו חי
הלוואי והייתי יודע איך זה ייגמר
משפט אחד ועוד אחד, לעתים נדמה לי שאני לא מסוגל ליותר
כותב ושוב כותב, שום דבר שלא עוזב את הנייר
עוד שיר שלעולם לא יישלח אלייך
הוויסקי בכוסית נגמר
השעון מורה, קצת אחרי חצות
הלוואי והייתי יודע איך זה נגמר
מביט על המילים שנכתבו בלי לקרוא אותם
משאיר את הנייר על השולחן, מכבה את האור ויוצא
יכול לראות את דמותך בחשכה
אחר כך באור הגדול את נעלמת
כל המילים הונחו על הנייר
השיר יישאר במקומו, גם את |
