נסענו אל יער האקליפטוסים. בתור 'סיפתח' עצרנו בבריכה
מקסימה, בפאתי היער. נזכרנו שלפני איזה שנות דור, היינו כאן עם
הפרופסור לשלוליות, אביטל גזית והסטודנטים שלו. החבר'ה האלה
משתייכים ליחידת עילית הנקראת :"קומנדו בוץ". הם לא מפחדים
ממים קפואים, בוץ, קור וכל מיני יצורים משונים המאכלסים את
השלוליות. אחד מהם אפילו צלל למים הקפואים ואני לא בטוח שהוא
באמת יצא משם.
 כשנכנסנו אל תוך היער, מצאנו כי המקום מוצף. למה זה חשוב? כי
חלק מן היצורים נאלצו לעזוב את המאורה בקרקע ומיהרו לטפס על
האקליפטוסים, שם ימשיכו את שנת החורף שלהם, חוץ מהיצורים שאדון
אופיר מתעניין בהם. "מתעניין", משמעו, להציק להם ולשכנע אותם
לעשות פוזה בשביל צילום.
כעבור כמה דקות אלי אופיר שב. "תראה!", הוא אומר ומראה לי
צנצנת מלאה יצורים מגעילים.
"אלה עלוקות", הוא מסביר לי.
"חשבתי שרק בעבודה במשרד יש כאלה".
חיפשנו, לצורך צילום, את הגמלים של ג'ומעא. ג'ומעא הוא מלך
היער. לכאורה הוא מגדל פרות וכבשים ואלה מבלות עימו בנעימים עד
הגיען לבגרות. מכאן הן עוברות למסלול אחר והוא שוב פוגש אותן
מסתובבות על הגריל במסעדה של איציק בצומת.
"איך עבר הקייץ?", שואל אלי אופיר.
"ואללה! היה כל כך חם  שהפופקורן התפצח לבד, בשקיות שקניתי
לילד".
כשג'ומעא רואה את הצנצנת, הוא מסביר שבערבית קוראים למגעילות
השחורות האלה בשם: עאליק."ואם מישהו שותה מים מלוכלכים ונתקעו
לו עלוקות, אצלנו רגילים להוציא את זה עם ענף של הצלף הקוצני
ולכן קוראים לו עאליק".
ג'ומעא הוא למעשה פילוסוף, בלי קרחת ומשקפיים עגולים, בלי
אקדמיה ובלי סיפריה או מחשב ואולי אפילו בלי בית-ספר. הוא פולט
מדי פעם אמרי שפר, כלומר דברים שיש בהם לא מעט חוכמה: "זה דור
משוגע... אם היה מגיע לכאן מישהו מחוץ לארץ, היה חושב
שהגן-ילדים רחוק, אולי במדבר, ובשביל להגיע לשם צריך ג'יפ 4X4
עם ג'י.פי.אס".
ועוד הוא אומר: " הייתי בחוץ-לארץ. בכל המקומות, באמסטרדם,
בפאריז, בווינה ובמדריד אם אתה רואה תור, אתה מבין שיש כאן
קונצרט, תערוכה או מוזיאון. כאן אצלנו כשיש תור, אתה יודע שזה
'מכירה' או 'מבצע' ואתה רואה המון נשים שמחפשות את האושר
בקניון, בקניות ומוצאות אותו בקניות".
"עזוב אותך מהשטויות!", מפסיק אלי-אופיר את רצף הפטפוטים "ומה
עם איזה קפה?"
ג'ומעא מתנצל והולך אל הטנדר שלו. בנתיים אלי-אופיר מספר לי על
ג'ומעא:
"קודם כל הוא ממשפחה ברוכת ילדים, שזה לימד אותו מיינקות שהוא
לא מרכז העולם. הוא נולד ביום שישי ולכן קוראים לו ג'ומעא.
אחיו נולד ביום חמישי, וקוראים לו (תנחש!), חאמיס. הבא אחריו
נקרא תאלאת והילדה: תאנין. ואחאד הוא שמו של האחרון. ואם חשבתם
שדילגנו על ארבע, טעיתם: ראביע נפטר לפני כמה שנים. יש אומרים
שהוא טבע בשלולית של יער-חדרה. אחרים חושבים שהוא נחטף, "בגלל
שהוא היה יפה כמו נסיך", לדברי ג'ומעא.
אבל האמת קצת שונה. אמנם שמו של הנער היה ראביע, אבל, מאחר
שהיה יפה-תואר, קראה לו אימו בשם נארג'ס (נרקיס). ובגלל היופי
הזה, הוא קנה לו מעמד של נסיך מפונק. אנחנו לא יודעים מה היה
בסופו, ואפשר רק לנחש, לפי הכינוי בו קרא לו ג'ומעא: "נארג'ס,
מאליק אל באסה", כלומר: נרקיס מלך הביצה. והתעלומה נותרה ללא
פתרון".
"תגיד", אני שואל, " למה אנחנו מתברברים כל כך אצל ג'ומעא?"
"אני אגיד לך", עונה אלי-אופיר "בין השאר יש לו עדר פרות.
הבהמות האלה, אם תסלח לי, אוכלות עשב ירוק. העשב הזה מטייל לו
בבטן של הפרה (אגב, אם לא ידעת, אז לפרות של ג'ומעא יש שתי
קיבות, בלי אולקוס). בקיצור, כשנגמר תהליך העיכול, הפרה משאירה
אחריה על הקרקע מין "עוגה" גדולה. סביב העוגה הזו אפשר לראות
חיפושיות שחורות, בגודל אגוז פקן, עומדות על הרגליים האחוריות
(יש להן שש רגליים) וממתינות לסיום האפייה על ידי השמש. עכשיו
הן עושות קולות של בלאק אנד דקר, בוש ומאקיטה, וקודחות במרץ
חור שמגיע, עד בייג'ינג בערך. בקידוח הזה הן מטילות ביצים ואחר
כך אני בא ותופש אותן
לצורך תיעוד וצילום".
"כל אחד והשגעון שלו!", אני מסכם.
עוד אנחנו מתעסקים בחרקים ועוגות והנה צצה המשאית של ג'ומעא
בשטח, עמוסה בכבשים שמשמיעות קולות מחאה. ג'ומעא מחליף כמה
מילים עם הנהג, שנוסע לדרכו, מנפנף לכבשים לפרידה ואומר:
"להתראות על השיפוד, בצומת!".
עכשיו נחזור אל תאנין, שהיא כזכור האחות הצעירה של ג'ומעא.
"ואללה!", אני אומר לאלי-אופיר, "אף פעם לא ראיתי את הצעירה".
"בטח שלא!", הוא אומר, "היא בגרמניה".
"מה יש לה לעשות שם?"
אלי-אופיר מאבד סבלנות. הוא מוציא את הגזייה, מרתיח קפה שחור,
אחר כך הוא מצלצל אל ג'ומעא: "יאללה! בוא! המים רותחים!".
אחרי שג'ומעא שותה שלוק קטן, אני תופס אומץ ושואל אותו מה קורה
עם תאנין.
"היום קוראים לה טאניה", הוא משיב.
"מה היא עושה שם?"
"היא מלמדת את הגרמנים ריקודי בטן", מספר ג'ומעא, "ואללה,
הייתי בדירה שלה, בצנטרום של ברלין, בדיוק מול הסוני-סנטר. יש
לה על הקיר, ציור ענק של הגמל שלי עם שתי הדבשות".
"היה לך גמל עם שתי דבשות? אני לא מאמין!".
"אם אתה מדבר ככה", עונה ג'ומעא, "אז אני יוצא מהסיפור".
"רגע! רגע!", אני אומר, "מה אתה יוצא?  לא סיימתי לכתוב את
הסיפור..."