בראשית היה תוהו ובוהו וחושך. שטתי על פני המים ולא ראיתי דבר.
רק קולות עמומים שהלכו והתפשטו בחלל. התמכרתי לצליל של המים.
מפעפעים, משקשקים, רוחשים. המים הכילו אותי והפכו להיות כל
עולמי. שאפתי אל קרבי מהמים הטובים. צלילים אחרים בקעו לפעמים
מרחוק. יכולתי לשמוע קולות הולכים ומתבהרים. קול אחד גבר
בצלילותו על פני השאר. שמעתי אותה מדברת, שמעתי אותה חושבת
עליי. אור חלש החל מסתנן אל עיניי. בעודי ישוב מקופל פתחתי
לראשונה עין קטנה ולאחריה עוד אחת- צוהר קטן אל החלל הקטן בו
שטתי, בתחילה בנוחות ובהמשך בצפיפות הולכת וסוגרת. יש שעות בהם
המים נחו שקטים ורגועים, יש שעות בהן סערה הטריפה את עולמי.
כששמעתי אותה שרה לי רציתי לענות לה, אבל המים סכרו את פי.
שתקתי וחשבתי על השלווה בה אני צף ללא דאגות, כשבחוץ דאגתה
הגוברת לשלומי. לא הבנתי מדוע היא דואגת כשכאן הכול שליו כל
כך. אולי היא ראתה את הנולד. כנבואה שלא היה דרך להתחמק ממנה
הסכנה התהוותה למולי. בתחילה נחיל אדום דקיק זרם אל המים שלי,
אחר כך הפתיל התעבה ונהיה לפצצה עגולה, אדומה, מתקתקת. לא בכדי
היא הייתה קוראת לי אייל שלי, אייל, כוח, אייל, כוח. לקחתי את
כל הכוחות שהעניקה לי ואחזתי בכדור המאיים בידיי הלא מושלמות.
יש בי כוח. לאט ובנחישות דחפתי אותו מעליי. הכדור רצה להפיל
אותי אבל אני המשכתי להיאבק, לא הייתי מוכן לוותר על המקום שלי
בעולם. בסוף היום הראשון של המאבק נותרנו אני והכדור בחלל
מותשים. ראש הנחש הדק התקדם ופינה את מקומו לנחיל גדול יותר
שבא בעקבותיו. שמעתי אותה בוכה. הייתה תנועה מדודה בחוץ ואחר
כך שקט מוחלט של מנוחה. ידעתי שהשקט שהיא מעניקה לי הינו הדרך
שלה לתמוך בי.
כל בוקר הרגשתי שהשרירים שלי מתחזקים, שהכוח שלי מתעצם. הכדור
מצידו צבר גם הוא רדיוס מתגבר והחלל בינינו הלך והצטמק. השקט
המפוחד ששרר אצלה היה ההפך המוחלט מהכאוס הקיומי ששרר ביקום
שלנו. הקרבות נמשכו מספר שעות, אולי ימים, אולי אפילו חודשים.
איבדתי את תחושת הזמן, אבל יום אחד כשהרגשתי כשיר לניצחון עטתי
עליו ודחפתי אותו מטה אל עבר הפתח. הכדור ניסה ללפות אותי
איתו, להוציא אותי טרם זמני אבל אני המשכתי יציב ואיתן,
בתנועות בוטחות מסלק אותו אחת ולתמיד מחיי. צעקה נפלטה מפיה.
מבעד למים העכורים יכולתי לשמוע בבירור את צעקתה ואת בכייה
הבלתי פוסק שזרם בעקבות הצעקה. רציתי לומר לה- אל תדאגי, אין
כבר ממה לחשוש אבל לא הייתה דרך שהיא תשמע אותי מעבר למחיצות
המים והגוף בינינו.
תנועות מדודות, גלים מתנפצים בעדינות תזוזות שכבר מזמן לא
הרגשתי. ומעל הכול מרחף בכייה. אל תבכי. אחרי נהרות של בכי
הרגשתי לפתע מישהו לוחץ עליי ובקול בטוח ומרגיע אומר" "הנה
הוא, עדיין שט לו, זו הייתה הפלה מאיימת. תישארי איתנו כמה
לילות, תנוחי ונקווה לטוב. אין לנו הרבה מה לעשות במקרה של
הפלה, בואי נשים לך אינפוזיה למקרה שנאלץ להמשיך טיפול".
הוא לא ידע האדיש הזה שם בחוץ, אני נלחמתי על מקומי כאן. אני
אייל, כוח, אייל, כוח. אני לא מתכוון ללכת לשום מקום. במשך
הימים הבאים היא התחילה לספר לי סיפורים על אחי איתן שחלק את
רחמה ואת רחמיה והחזיק בנימיה כמוני ועודדה את רוחי. ברוך היא
אמרה לי עכשיו תהיה חזק. בעולם שלי, הרע כבר עבר. הרגשתי
מחושל. חיכיתי לבאות.