הוא הסתכל עליה, בחן אותה. היא מצאה חן בעיניו. הוא התקרב
אליה, לאט ובזהירות והתחילה אצלו הידלקות. הוא רצה לדבר איתה,
הוא רצה להכיר אותה. הוא רצה לחוות אותה. אך היא התעלמה. עמדה
קפואה, מחכה.
היא הסתכלה אל האופק, מחכה לשעה, לאותה הדקה, לאותו הרגע. אותו
הרגע המיוחד בו כל האורות כבים, אותו הרגע המיוחד שיותר לא
רואים. היא תמיד אהבה לראות את ים החושך שמשתרע מולה בדקה בה
אין אור, בה אין ידיעה. היא אהבה את המסתורין, ותמיד ניסתה
לדמיין עולמות אחרים. היא ניסתה לנחש מה קורה שם בחושך. היא
בתוכה ידעה שכניראה דבר לא קורה בדקה הזו בה אי אפשר לדעת, אך
בכל זאת היא העדיפה להאמין כי דברים קורים. היא תמיד חיכתה
לאותו הרגע באותו המקום, קפואה, מרוכזת, כדי שלא יקרה מצב
שאותו היא מפספסת.
הוא ראה אותה פעם ראשונה כשיצא לריצה. הוא הסתכל עליה במבט
מזלזל, היא ניראתה לו כנפש אבודה. הוא לא ייחס לה יותר מידי
חשיבות ולכן גם לא הקדיש לה שנייה מזמנו במחשבתו, אך כאשר
הבחין כי היא תמיד נמצאת שם הוא התחיל להתעניין. הוא התחיל
להאיט כשהתקרב אליה, בוחן אותה, את שיערה השחור, החלק והכל כך
ארוך, את עורה הלבן, את הניגדיות. יופיה היה יופי מיוחד, כזה
שלא פוגשים רבות. היא בגופה הייתה בוגרת אך ניתן היה לראות כי
בעצם בנפשה היא עוד ילדה. היא עדיין תמימה.
שימלתה ניראתה כבד התלוי עליה בלי עיצוב, ולמרות זאת הוא התמזג
כל כך יפה עם גופה הדקיק והשבריר. כשהרוח פרעה את שיערה נראה
היה ששיערה פוצח בריקוד מיוחד, מנסה לפרוץ גבולות, מנסה לצאת
עם הרוחות.
העובדה שתמיד עינייה הסתכלו בריכוז כזה אל עבר השממה בלי
להתמקד בדבר ריתק אותו. הוא ניסה לנחש מה היא מחפשת, למה היא
תמיד שם עומדת. אך הוא מעולם לא מצא את הסיבה.
פעמים רבות הוא מצא את עצמו פשוט עומד ובוהה בה. באותן הפעמים
הוא הרגיש כל כך הרבה בושה שפשוט הסתובב על עקבותיו וברח. הוא
ניסה לעשות רעשים גדולים, רעשים מטרידים, רק כדי שאת ראשה
תסובב, רק כדי שבמבט אותו תזכה. אך לא משנה מה עשה, מה צעק,
כמה תשומת לב תפס, היא הייתה בשלה. קפואה, לבנה, עומדת על קצה
הצוק, ומחכה. מחכה לאותה הדקה.
ההנאה שהרגע הזה סיפק הייתה עצומה. המשחק עם הדימיון ועם חוסר
ההיגיון קסם לה. היכולת הזו שברגע אחד הכל או כלום יכול לקרות
ואף אחד לא ידע שעשע אותה. זה לא שהיא תמיד עמדה שם. זה גם לא
שהיא הייתה דמות דמיונית, היא פשוט הייתה שונה. היא הייתה
תמימה.
הוא שם לב כי בגדים היא לא מחליפה. הוא שם לב כי שיערה תמיד
מסודר. הוא שם לב כי היא תמיד עומדת באותה הנקודה. אך כל זה לא
הפריע לו כמו העובדה שעדיין היא לא הראתה סימן לכך שהיא יודעת
שהוא חי, שהוא קיים, שגם הוא נמצא בתוך עולמה.
הוא הפך אותה למושא חלומותיו. הוא דמיין את אופיה, את
מחשבותיה, את רצונה. את יכולתיה. את כישוריה. הוא התאהב באותה
אישה שיצר בדמיונו וסירב להאמין כי ישנה אפשרות אחרת, כי היא
לא באמת מושלמת.
הוא חיכה לריצה הקבועה שלו, לפגישה איתה, לרגיעה שבה.
אך יום אחד היא פשוט נעלמה. בהתחלה הוא לא דאג, האמין כי היא
חולה. אך לא כך היה. היא לצוק לא חזרה.
כשהבין שהיא אבדה, שאותה כניראה לא יראה פעם נוספת, הוא חיפש
דרך אחרת. הוא שינה את מסלול ריצתו, הוא חיפש אותה במבטו. הוא
לא יכל להשתחרר מאותה דמות שיצר בדימיונו. מאותה האישה המושלמת
שרק היא את רצונו לספק מסוגלת.
הוא מעולם לא שמע אותה, הוא מעולם לא נגע בה, הוא מעולם לא
ניגש אליה. הוא מעולם לא הכיר אותה. אבל הוא כן חלם עליה
חלומות, יצר לעצמו אשליות. הוא חלם שהיא שוב שם, עומדת זקופה,
עם השימלה הלבנה והשיער השחור. עם העיניים הכהות, והשפתיים
האדומות. אך הפעם, לעומת תמיד, הוא ניגש אליה. הוא ידע שזמנה
קצוב וכי תיעלם עוד מעט, ולכן את הקצב הגביר, אבל היא רק
התרחקה, למרות שלא עשתה אפילו תנועה. לאט לאט תמונתה הטשטשה
ואז, כשסוף סוף הצליח אליה להגיע, היא פשוט התפוגגה, אך לא
לפני שהוא הצליח להסתכל על דמותה בפעם האחרונה.
הוא השלים עם העובדה כי את הנקודה היא עזבה והמשיך בחייו. אך
בכל מקום שאליו הלך, בכל יצור חי שאותו פגש, בכל אדם, בכל
אישה, חיפש אותה. אך הוא מעולם לא מצא.