דוקטור שרון הורוביץ היא דוגמא נפלאה לכך שלא כל הבלונדיניות
היפהפיות הן טיפשות. היא הטייסת הכי טובה שלנו ואני בטוח
שפלייבוי היה מוכן לשלם כל מחיר עבור הסכמתה לככב כנערת האמצע
שלו. מאה שבעים וחמש הסנטימטרים המושלמים שלה נדחסו בתוך חליפת
טייסים צמודה ומבטה התרכז במסכים הרבים המראים את קא717 ההולך
וגדל בעודנו מתקרבים אליו במהירות של 77 קילומטרים בשנייה. עד
משימה זו, היה לי טייס קבוע, ריצ'ארד פלפס, שהחליט לתפוס שפעת
בדיוק ברגע הקריטי. ריצ'ארד היה טייס מצוין, וכשלא היה שקוע
בקריאת התנ"ך, אהב לשחק איתי שח ולצפות יחדיו בסרטי טבע. היינו
זוג מוצלח. שרון הנאווה ניצחה אותי בקלות בכל משחק, אולי בגלל
שהתקשיתי לתכנן מהלכים כהלכה תוך כדי בהייה בלתי רצונית
בקימוריה, אבל סביר יותר להניח שהיא פשוט שיחקה הרבה יותר טוב
ממני.
קא717 לא היה מטרת המשימה המקורית שלנו, אבל הואיל והיינו
בסביבה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, קיבלנו את הקריאה ושינינו
מסלול. פניו המצולקים נראו ברורים על המסך השמאלי בעוד המוני
מספרים ריקדו במסך הימני ומיס הורוביץ שלטה בבטחה בהגאים
ונווטה אותנו למסלול פגישה עם היצור המוזר הזה, שבא לבקר אחרי
אלפי שנים בענן אורט.

סלילי עננים מדהימים בצבעי סגול וכחול השתלטו על השמיים,
דוחקים את קרני השמש האחרונות ומאיימים בגשם כבד וקטלני שישטוף
את הזגוגיות העבות, שמפרידות את הביתן שלנו מהעולם החיצוני,
וינקה אותן מעט. האטמוספרה בחוץ רעילה וכבדה, לפעמים אני חרד
שמשהו יחורר את קירותיו השקופים של הבניין, וענני החומצה של מה
שהם קוראים אוויר, יחדרו פנימה ויטגנו אותנו למוות איטי ורב
ייסורים. ישבתי על הסלע המלאכותי הגדול שנמצא במרכז החצר שלנו
והרגשתי עייף ומנומנם. בהיתי בקירות דמויי המראה, המסתירים
כנראה את הצופים שמאחריהם, ודידיתי באיטיות אל הביתן הקטן
שאנחנו קוראים לו בית.
שרון שכבה ישנה על המשטח המוגבה ששימש לנו מיטה. מאז שאנחנו
פה, היא ישנה רוב הזמן. גופה לא מסתדר טוב עם הכבידה החזקה.
קרעתי חתיכה גמישה של מזון חום ותפל, ולעסתי אותה בשעמום, מנסה
להפיק קצת טעם, אלוהים, מה הייתי נותן בשביל קצת מלח גרוס
ותבלין צ'ילי.
שרון לחשה "אני מצטערת" מתוך חלום, ואני נדרכתי, "אימא, אני
מצטערת שלא התקשרתי כל כך הרבה זמן", עוד אחד מסיוטי רגשות
האשם שלה. שלחתי יד עצלה ונערתי אותה, שתחליף ערוץ, והיא
נאנקה, והסתובבה מעט. עיניה נפקחו לרגע, ראו אותי, ונסגרו שוב,
מיואשות.

אני דופק על הדלת המכוסה אדים. היא נפתחת ושרון עומדת שם,
לבושה רק במגבת כתומה ורכה. עורה ורוד וחמים ושיערה הרטוב מריח
משמפו ורדים חזק. היא מושיטה לעברי יד לחה ומושכת אותי פנימה.
אני פוסע בריקוד קל, מתפשט בחיפזון וצועד אחריה למקלחת. המגבת
שלה נופלת ו ..
"קום כבר, גרטרוד, צא מהחלום הכחול שלך ובוא לכאן" קטע אותי
קולה המתוח של שרון הורוביץ, האמיתית.
גרטרוד הוא הכינוי שנתנו לי לאחר ערב שתייה משותף אחד בו העזתי
להזמין קוקטיל ויקטוריה'ז סיקרט. המשקה הורוד הרך בכוס הדקיקה
העדינה הצחיק את כולם, וגרם לריצ'רד להתבדח על חשבוני כל
הערב.
התלבשתי וצנחתי בכיסא לידה, היא החוותה תנועה קטנה עם האצבע
וצליל צורמני חזק נשמע בחלל החדר.
"זה הפולס שגרם לכולם להתרגש ולשלוח אותנו לכאן" אמרה, "ועד
עכשיו הוא פעם במרווחי זמן קבועים, כל שבע דקות בערך".
"כן?" אמרתי, מנסה למשוך את החולצה הסרבנית מטה ולהכניס אותה
לתוך המכנסיים בעודי יושב.
"תשמע עכשיו". ידיה העדינות ביצעו ריקוד זריז מול המסך. הצליל
הצורמני נשמע שוב, אבל הפעם חזר על עצמו במרווחים לא קבועים.
"הקצב השתנה?" שאלתי, "הוא מנסה לשיר לנו?"
"בדרן" אמרה שרון, "הרצתי את זה מהר. תסתכל על התדירות" היא
הצביעה על שורת מספרים שרצה על המסך השמאלי. אחד, אחד, שתיים,
שלוש, חמש, שמונה, שלוש עשרה.
"סדרת פיבונאצ'י" אמרתי, מפהק.
"יפה. גאון" אמרה הבלונדינית בזלזול "שמעת על שביטים שיודעים
מתמטיקה?"
"היו לי כמה כאלו בלימודים" אמרתי, מנסה להתבדח, אך הפסקתי מול
מבט הפלדה האפור של הטייסת היפה.
"טוב. אז יש לנו פה משדר ואיזה חנון מתמטי שמפעיל אותו" אמרתי,
" הודעת לבסיס?"
"זה מה שמוזר" היא קמטה את מצחה "אין תקשורת".
"מה?" אמרתי, גוש של רוק נתקע פתאום בגרוני.
"מאז שהתקרבנו אל קא717 ועברנו את גבול לוקהארט, התקשורת מתה"
היא אמרה, ומחתה טיפת זיעה קטנטונת ממצחה.

נפרדתי מגופה של שרון, שהסתובבה לצד השני והמשיכה לישון.
התלבשתי ויצאתי החוצה, רעב.
מולי עמד יצור גבוה, בחליפת לחץ אפורה אטומה. גובהו היה שלושה
מטרים בערך, והוא הזכיר ארנב גדול העומד על שתי רגליו ומנסה
לכרסם גזר.
"החליפה משמינה אותך" אמרתי לו, והצבעתי על המזון היבשושי
"אפשר עוד?, בבקשה. אני רעב"
"רעב?" שמעתי את השאלה מהדהדת בחזרה בראשי. נפלתי לאחור
בתדהמה.
"לא לפחד" הדהד שוב הקול בראשי "אני לא לפגוע".
מעולם, עד כה, לא יצרנו קשר עם שובינו. אלא אם כן השלכת מזון
עבש לעברינו נחשבת סוג של תקשורת.
"מאפה אתה יודע את השפה שלנו?" שאלתי, מבולבל.
"אתם מדברים הרבה. אנחנו לומדים " נוצרו המילים במוחי,
מהוססות.
"יופי" אמרתי "נהדר. עכשיו אפשר אולי לקבל אוכל נורמאלי?"
"אוכל בריא מאוד" היצור התכופף לעברי, כאילו רצה להביט היישר
בעיני, "סומינום בדק. אוכל מכיל חומרים אתם צריכים."
"מה?" שאלתי, מרוגז קלות,"תגיד לסומינום הזה שלך שאולי האוכל
בריא, אבל הוא מגעיל."
"סומינום" ענה היצור, "מוח שולט".
"יפה מאוד" אמרתי בזעף. "אולי הסומינום הזה ידע גם להחזיר
אותנו הביתה?"
היצור התרחק ונצמד אל הקיר, הוא עשה שם משהו והקיר איבד את
שקיפותו. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את המקום שבילינו בו
זמן כה ארוך. נמצאנו בקומה השנייה של אולם ענק, משקיפים על
שרכי ענק וחללים סגורים, דומים לזה שלנו, ובהם יצורים משונים,
אסירים בגן החיות הזה, ממש כמונו.
נצמדתי אל הקיר ובהיתי החוצה, מנסה להבין את המראות שלפני.
"לא לפחד" הדהדו המילים החלושות בראשי "אנחנו דואגים לכם.
אנחנו לא מוכנים".
"לא מוכנים למה?" הסתובבתי ושאלתי, אבל היצור כבר נטמע בקיר
ונעלם. הקיר נאטם שוב, ורק רצועות דקות של מזון שחמחם נחו על
הסלע במרכז החצר.

קא717 היה מרוחק ממני כקילומטר אחד בלבד, ממלא את כל האופק
במכתשיו ובסילוני האבק הבוקעים מבין הסלעים ויוצרים עננים
לבנים קצרי חיים המתפוגגים אל החלל השחור. אחזתי באופנוע,
כידון רחב המחובר לזוג סילונים, וחייכתי לעבר שרון.
"אחלי לי בהצלחה" אמרתי לה "אנסה לחזור לארוחת ערב. תכיני
צלי."
"אצלי שש שלושים בדיוק" היא אמרה, מתעלמת ממני, בוחנת את שעון
הקוורץ השוויצרי עם סמל החברה שקיבלנו כולנו כמתנת חתימה, "אם
אתה לא פה בתשע, אני באה אחריך".
הורדתי את הקסדה, ולחצתי על כפתור הסגירה. הדלת נאטמה מאחורי
והאוויר נשאב בקול יניקה רם.
הדלת החיצונית נפתחה. בעטתי בקיר וריחפתי החוצה, נע באיטיות
לכיוון השביט. במרחק נאות מהחללית, הפעלתי את האופנוע, מנפנף
את ידי לשלום לעבר החרטום. האם היא מנופפת לי בחזרה?
הקשר לא עבד. רק פצפוצי חלל ורעש סטאטי. פעימת פיבונאצ'י
הדהדה בקול רם מדי כמה דקות. משהו חסם את כל התדרים שניסינו,
חוץ מהפעימה. האופנוע לקח אותי במהירות אל פני השטח.
נחבטתי בחוזקה אל סלע משונן ובוהק. גם זו שיטה לעצור.
הסלעים מסביבי היו מסודרים במעגל סביב פתח שחור וגדול. המכשור
בחללית קבע שמקור הפעימה נמצא שם בפנים, במערה המפחידה הזו.
וידאתי שמצלמת הראש שלי עובדת והפעלתי את הפנסים. יש לי חמצן
וכוח לארבע שעות, אולי קצת יותר. החושך בתוך המערה היה מוחלט,
מלבד הפנס שלי, ושביל מתפתל הוביל בתלילות עמוק למטה, אל תוך
השביט המתפורר. אם היו שואלים אותי הייתי מוותר על התענוג, אבל
לא שאלו.

שרון הגיבה בערנות מפתיעה כשסיפרתי לה על שיחתי עם היצור. היא
קמה והתהלכה בחדרון הקטן במרץ שזמן רב לא ראיתי אצלה.
"אולי הם רוצים להעביר אותנו" היא אמרה "אולי לפלנטה אחרת, עם
כוח משיכה חלש יותר, מתאים לנו יותר"
"אולי" אמרתי בנחת "ואולי להחליף אותנו בצבי חלל מזן נדיר. מי
יודע."
שרון לא נרגעה. "אני רוצה לדבר איתו" היא אמרה בתוקף. "תביא
אותו לכאן."
הבטתי בה כאילו היא נפלה מהירח. "זה לא שהוא השאיר לי כרטיס
ביקור" אמרתי בזעף "ונדמה לי ששכחתי את הסלולרי שלי בחללית.
חכי שנייה, אני כבר קופץ להביא אותו."
"שתוק כבר" היא כעסה "אתה לא מבין?  זו ההזדמנות שלנו לצאת
מהחור הזה. אני רוצה לדעת מה הם מתכננים לעשות איתנו!". היא
נראתה יפה ונמרצת לשם שינוי.
"בואי לפה" ניסיתי למשוך אותה אלי, אבל צליל מתנגן שנשמע מבחוץ
הסיח את דעתי.
יצאנו החוצה לחצר, ובחיי זה נראה כמו גבעת ווטרשיפ שם בחוץ.
ארבעה ארנבים עצומי מידות הסתובבו סביב הביתן שלנו והתעסקו בכל
מיני חפצים משונים שהביאו איתם. חשבתי שבאמת הגיעה הזמן לתת
לנו קצת צעצועים לשחק איתם, אלף בית של כל גן חיות תרבותי.
שרון לא חשבה כמוני. היא התייצבה בנחישות מול הארנב הקרוב
ונפנפה בידיה כדי למשוך את תשומת ליבו.
"קח אותי למנהיג שלכם" היא דרשה בזעף.
הסתכלתי עליה בתימהון.

המערה החלה להתעקל ואני ניסיתי להתקדם מבלי להיחבט יותר מידי
בקירות הסלע. כגיאולוג, לא יכולתי להימנע מלבדוק את הרכב
הסלעים מסביב ולכן שלפתי את המעבדה הניידת וניסיתי לחצוב
פירורי סלע. היה לו הרכב משונה שלא נתקלתי בו מעולם עד כה,
ולכן שמרתי את הפירור במיכל קטן לבדיקה מאוחרת יותר. המשכתי
לרדת והגעתי לאולם גדול שתקרתו לא נראתה באור פנסי. עד כה
חשבתי שכל עניין הפעימה המשונה, השביט המסתורי וכל הירקות הללו
יתברר כאיזו בדיחה, או פרויקט סודי של הצבא, או ציוד חציבה
ניסיוני שנשכח בטעות על סלע מעופף. את האמת, לא הקדשתי לכך
מחשבה רבה הואיל והייתי עסוק בהזיות לא הגונות על שותפתי למסע.
אבל המחזה שנגלה לעיני שינה כל זאת.
במרכז האולם נחה לה מכונה משונה עם ציפוי מתכתי מבריק, בגודל
טנדר שטח ממוצע, מלבנית ברובה, מלבד מיכל שקוף בצידה שזהר באור
כחלחל. כשהתקרבתי אליה, חשתי בפעילות מוגברת של המכונה שהתבטאה
בפרץ של בועות קטנות במיכל הצדדי. חציתי את האולם הגדול, פוסע
בזהירות ומתבונן סביב. לא היה דבר אחר באולם חוץ מהמכונה, או
מה שזה לא היה.
לפתע חשתי כאילו מישהו הוריד את המים באסלה, ושטף אותי בזרם
הישר אל הביוב. הסתחררתי, התנודדתי, נזרקתי אחורה באלימות,
התערבלתי והתקפלתי. ערפל סמיך ושחור הקיף אותי וחיישני החליפה
זמזמו. על תצוגת הקסדה התרוצצו מספרים בלתי אפשריים, ממילא לא
יכולתי לקרוא דבר בסחרור הבלתי אפשרי שנזרקתי לתוכו.
בסופו של דבר איבדתי את ההכרה, וכשהתעוררתי מצאתי את עצמי
בצידו השני של צינור הביוב. הייתי שרוע במרומי ערימה רכה של
חומר כלשהוא, שאם היו לחליפה חיישני ריח כלשהם, היה בודאי גורם
להתעלפותי בשנית. נופפתי בזרועותיי ונפלתי אל רצפה עשויה מחומר
סלעי קשה. נמצאתי על כוכב לכת גדול, או באסטרואיד שמסתובב מהר
מאוד סביב עצמו. הכבידה הייתה חזקה מאוד. מסביבי היו עוד
ערימות רבות של אותו חומר משונה. המקום הזכיר לי יותר מכל
ביקור באזור המחייה של הפילים בספארי. קיוויתי שמי שמשאיר את
הערימות הללו לא נמצא איתי יחדיו בחדר החשוך.
מצאתי לעצמי פינה נקייה יחסית והשתופפתי לצד הקיר. תצוגת החמצן
בישרה את קיצי הקרב ולא היה לי מושג אם האוויר בחדר, אם היה
כזה, ראוי לנשימה. לא מיהרתי להוריד את הקסדה ולבדוק. תיארתי
לעצמי שעדיף למצות את האוויר הנקי יחסי של החליפה עד תומו לפני
שאבדוק אפשרויות נוספות.
חישבתי את קיצי לאחור. חשבתי על משפחתי, על הורי. על אחי
ואחותי שמעולם לא עזבו את כדור הארץ. רציתי לשוחח איתם שיחה
אחרונה. אימי תמיד ידעה לעודד אותי בזמנים קשים, להגיד את
המילים הנכונות. חשבתי שאולי כדאי להבא לצרף כיס עם עט ונייר
לציוד התקני של החליפה, למקרה שנרצה להשאיר כמה מילים אחרונות
למסכן שיבוא אחרינו.

היצור הגדול בחליפה האפורה הביט בשרון ובי כמה שניות, אולי גם
הוא חשב ששרון יצאה מדעתה, או לחלופין ניסה להיזכר מאיזה סרט
בדיוק היא גנבה את המשפט הזה.
"לא לפחד" שמעתי את המילים המהוססות במוחי "אנחנו לא לפגוע".
כן, כבר אמרת את זה, חשבתי, ואז התערפלה ראייתי ורגלי כשלו.
גופי צנח אל הרצפה הקרה ואני אומר לכם, זה לא כיף גדול להתמוטט
ללא שליטה בכבידה של ג'י וחצי, או משהו דומה. הדבר האחרון
שראיתי היה את שרון מתמוטטת לצידי.
התעוררתי דואב וכואב באפלה מוחלטת. נמצאתי בתוך מיכל קטן, לא
גדול הרבה יותר ממני, חסר אוורור או חלונות. משהו טלטל אותי
בפראות. כוח אדיר הצמיד אותי לקירות ואיים למעוך אותי, כוחות
ג'י. אני ממריא! השתדלתי שלא להשתין במכנסיים, שאחרי זמן רב כל
כך ללא קשר בלתי אמצעי לחנויות של גאפ למדתי לשמור עליהם מכל
משמר, וניסיתי להמשיך לנשום ולא לאבד את ההכרה.
כוחות הכבידה השתנו ללא הפסק ולאחר זמן מה נחלשו ונעלמו.
ריחפתי ללא משקל במרכז המיכל, שומע נקישות מדי פעם, והשתדלתי
שלא להקיא. הייתי רעב וצמא ומודאג למדי. התגעגעתי לשרון.
התרגלתי לנוכחותה לצידי בתקופה הארוכה, חסרת הזמן, שבה היינו
כלואים בגן החיות ההוא. היה מוזר להיות פתאום לבד.
כוחות כבידה חלשים החלו משפיעים עלי, ושוב יכולתי להגדיר מה
למטה ומה למעלה. לא עבר זמן רב ושוב הרגשתי שמשהו מרים את
המיכל ומסיע אותו למקום אחר. ממש לא היה מזיק אם היו בונים
איזה חלון קטן במלפפון הזה, חשבתי, מנסה לנחש מה בדיוק מתכננים
הארנבים לעשות איתי.
לבסוף הגיע המיכל למנוחה, ובקול קליק פתאומי הוא נפתח.
קמתי באיטיות ויצאתי החוצה, מצפה להיחנק, אבל נושם אוויר קר
וטהור. המקום היה מואר ברכות ומצדדי היו מיכלים לבנים נוספים,
פתוחים למחצה, ובתוכם אנשים מעולפים. חלון גדול שרק ונפתח,
קולות שחרור של אוויר, ומיכל חדש התגלגל פנימה ונפתח בקול פלופ
רעשני.
שרון שכבה בתוכו, דמומה. מיהרתי לעברה ובדקתי אותה. היא הייתה
מעולפת, כמו האחרים. ניגשתי למיכל אחר וסובבתי את הדמות ששכבה
בתוכו. ויליאם לרנר, גיאולוג חלל, כמוני, היינו שייכים לאותו
צוות. מיהרתי למיכל אחר, פרצופו הרזה של ריצ'ארד פלפס נגלה
לעיני, מזוקן ופרוע, בדיוק כמוני. ריצ'ארד נאק וגנח, ופתח את
עיניו, משתומם.

מזל שלא נשארתי במקום שאליו נפלתי. כשנשארו פחות מעשרים דקות
על שעון החמצן, נשמע רעש חזק ודמות נוספת הושלכה מהרקיע ונפלה
אל ראש הערימה. התקרבתי אליה בזהירות וגיליתי את פרצופה הכעוס
של שרון מתחיל להבין היכן בדיוק היא נמצאת.
היא קפצה בגועל, החליקה ונפלה אל הרצפה, מקללת בתוך החליפה.
התקשורת עבדה, יכולתי לשמוע אותה גונחת ומשמיעה דברי נאצה.
חייכתי אליה אבל פרצופה הרגוז הבהיר לי שהיא אינה מאושרת לראות
אותי באותה מידה.
"אולי תירגעי שנייה" ביקשתי והצבעתי על מיכל החמצן שלי "אני
הולך להיחנק פה עוד רבע שעה".
היא נופפה בידיה, והצליחה להסיר מעצמה תיק גדול ושחור. היא
שלפה ממנו מיכל חמצן רזרבי אבל אחזה בו בכוח ולא הרפתה.
"הבאת רק אחד?" תמהתי "טוב. שיהיה. מה זה משנה. למות עכשיו או
בעוד ארבע שעות". ידיה הרפו מהבלון אבל עכשיו כבר לא רציתי
לקחת אותו. לא צריך טובות.
"איפה אנחנו?" דרשה שרון לדעת.
ניסיתי לחשוב על משהו משעשע להגיד, אבל איכשהו הידיעה שעוד חמש
עשרה דקות או פחות אתחיל להיחנק קצת קלקלה את חוש ההומור שלי.
הצבעתי ביד רחבה סביב. "אין לי מושג". התיישבתי שוב בגבי אל
קיר הסלע, התקשיתי כבר לנשום אבל כנראה שזה היה רק בראש שלי.
שרון שמטה את בלון החמצן על רגלי, והחלה לסייר בחדר הגדול.
בדיוק כמוני היא ניסתה ללחוץ על הקירות חסרי המתאר, לבעוט בהם
כדי לגלות דלת נסתרת, ולבסוף עמדה ובחנה בריכוז את תקרת האולם
הגבוהה.
"ראית את המכונה?" שאלתי, לא היה לי הרבה מה להגיד.
היא הנהנה. "כשראיתי שאתה לא חוזר, באתי אחריך".
"נחמד מצידך" אמרתי. שעון החמצן החל להבהב. זמני הלך ותם וממש
לא התחשק לי להסיר את הקסדה.
"קח את החמצן." היא אמרה "לי יש עוד די הרבה זמן".
לא חיכיתי להזמנה נוספת.

הנחיתה עברה בשלום וכולנו נחלצנו מתא הנחיתה הגדול והתבוננו
סביב. הייתה שעת לילה והשמיים היו זרועים כוכבים. הסרנו את
הקסדות ונשמנו עמוקות. האוויר היה קר אבל עשיר בחמצן ורווי
ריחות של יער ופרחים.
"אנחנו על כדור הארץ?" שאלה אליזבט מרי סו, כימאית מחוננת בדרך
כלל, אבל כעת היא נראתה מבולבלת ופרועת שיער.
"לא נראה לי" אמר ריצ'ארד ובהה בשמיים. "מפת הכוכבים לא
מתאימה".
הרגשתי את כף ידה של שרון מחפשת את שלי. אחזנו ידיים והקשבנו
לקולות שעלו מהיער.
"נזדקק לכלי נשק" אמר דניאל בון ופנה חזרה אל תא הנחיתה. הוא
היה הבוס שלנו בבסיס, לפני מיליון שנה, ונראה שקיבל עליו את
התפקיד גם פה.
רחרחתי שוב את האוויר ונשמתי עמוקות. שרון נצמדה אלי וחשתי
אנרגיה מתפרצת בתוכי.
"אני מקווה שיש פה פרות" אמרתי "מתחשק לי מאוד איזה סטיק".