[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אהבה חד צדדית הינה כחבל על צווארך; אתה היחיד שמסוגל להתירו,
בזהירות ובאיטיות, אך גם זה שיכול להדקו עוד יותר על קנה
נשימתך, שהרי ללא אותו האדם שבליבך גם האוויר הופך לנטל
בריאותיך.
והיא אהבה אותו. ובכל זאת, חשבה שזה הסתיים, שזה נגמר כמו
שנגמרות לפעמים הסיגריות בחבילה והיד המגששת מופתעת מריקנותה
של הקופסא, מהיעדר הסיפוק המיידי הטוב. ואתה ממשיך לחבילה
הבאה, משליך את המעטה הריק ושוכח ממנו כלא היה. כן, היא בהחלט
סברה שהחלימה, מחלקת את גופה בין גבר זה לאחר, גומעת משקאות
אחד אחרי השני ופניה מפציעות בחיוך מאושר, גם אם לא אמיתי. היא
חצתה את הרחובות לאורכם ולרוחבם בנעליה שבלו כבר, ממתינות לקיץ
שיביא עליהם את המנוחה המיוחלת, בעיניה, שבלשו אחר כל תעלומות
היקום, עיניה המושפלות שראו לעיתים מעבר למה שמבטים חטטניים
וחצופים חיפשו לשווא למצוא. היא ישנה הרבה, ומצאה בכך נחמה
לעוולות שאפילו לא ידעה שמעיקות על ליבה. היא רוקנה קופסאות של
סיגריות דקיקות באיטיות ובנחישות. היא הלכה לקולנוע מדי שבוע,
נהנית מהבדידות שדווקא נעמה לה בחשכת האולם, מבלי איש שיטרידה
בשאלות או הערות, מילים כה מיותרות וחסרות משמעות. היא חיה כמה
שעות בעולם טוב יותר, עולם נוצץ מהבלים שנמכרו במחיר מוגזם
למרבה במחיר, מכוניות פאר שמחירן יכל לספק מחייה לעשרות כפרים
עניים בעולם השלישי, פרוות שהוסרו מגופותיהן הנושמות עדיין של
בעלי חיים שכל פשעם היה היופי שניחנו בהם, נעליים שמחירם הרקיע
שחקים ללא כל סיבה מלבד המותג המוטבע עליהן, מותג שעלה בזיעה
של אלמונים שטרחו יממות שלמות במשכורת זעומה על מנת להאכיל
בדוחק את משפחותיהם המלוכלכות והרעבות תמידית. כן, זה היה עולם
טוב יותר כי הכל בו זרם בקלות כה רבה, וחיוכים חשפו שיניים
מולבנות למשעי, ובסוף תמיד היה פתרון לכל בעיה או תעלומה. ידיה
ארזו עשרות מוצרים ביום, לקחו והחזירו שטרות מאדם לאדם, העבירו
כרטיסי אשראי שסירבו לעבור תחילה, ופיה יצר מין חיוך קלוש לכל
לקוח שציפה לראותו עולה על פניה. היו לה יומיים חופשיים בשבוע,
משכורת שסיפקה יפה את צרכיה, או שצרכיה הם שהתגמשו לנוכח
משכורתה, מתאימים את עצמם אליה בלית ברירה. היא יצאה לאינספור
דייטים, הצגות קצרות שהעלתה מדי פעם בפעם ותוצאתם הייתה תלויה
בטיב משחקה באותו ערב, ניהלה מערכות יחסים קצרות אך מייגעות
שגמרו עליה שיעמום חסר תקדים. היא השתייכה לעצמה, ולאף אחד,
ולכולם בו זמנית, תלוי ביום ובמצב שנוצר. היא שיקרה מבלי
להעניד עפעף, שיקרה כי האמת הייתה תמיד מעיקה ומסובכת, לא
מתקבלת על הדעת. היא זייפה חיים מושלמים וחיה בזיוף קליל
ואלגנטי, שלא דרש יותר מדי מאמץ ולא מחשבה.
ערב אחד הטלפון צלצל וכשלא זיהתה את המתקשר הדורש לשלומה ושאלה
אותה לזהותו, ענה מיד. היא הופתעה, לא האמינה. חשבה ששלח מישהו
להשתעשע על חשבונה, וכשענה נכון על שאלותיה הייתה בטוחה שזו
מתיחה משוכללת ביותר. היא אמרה לו למסור למקור שהיא מסתדרת
מצויין גם בלעדיו וטרקה.
עברו מספר שבועות והיא מצאה את עצמה משתוקקת לדבר איתו. מנוחתה
הייתה טרודה בתעלומת השיחה ההיא, ולבסוף היא חייגה את מספרו
הביתי ללא כל הכנה מוקדמת. הוא ענה בצלצול השלישי. ליבה קפץ.
זה היה אותו הקול, ולפיכך אותו האדם. היא הצהירה שקולו השתנה
והוא ענה שהדבר היחיד שהשתנה הוא מה שבראשה. ככל שדיברו, כך
חשה תשוקה רבה יותר ויותר לקולו, ובסיום השיחה נחרדה לגלות שלא
תהיה מסוגלת לחיות בלי הקול הזה, המלגלג לעיתים, בטוח בעצמו,
רווי סמכות וחריפות ייחודית, קול שעורר אותה לחיים. כשהניחה את
השפורפרת חשה מאושרת כפי שלא חשה מזה זמן רב. התרגשות געשה
בגופה, והיא מצאה את עצמה בוכה, כי הכאב שחשבה ששוכך בעשרות
מששכי כאבים חזר אליה בחדות עזה מתמיד. היא הבינה שהסתרת ראשה
בחול כל הזמן הזה לא עזרה, שהרי כשהוציאה אותו האור עדיין היה
שם, מסנוור ועז מתמיד. והיא השתוקקה אליו יותר מתמיד כעת
כשיצאה מהחושך שכפתה על עצמה כפיתרון לבעיית הקיום שלה בלעדיו.
הוא לא הציע דבר ולא ביקש דבר. והיא נחרדה לגלות שאיבדה אותו
שוב, הכיצד זה אפשרי, שהרי מעולם לא היה שלה, ואומנם זה הרגיש
כאילו היה קרוב אליה לשעה קלה ואז שוב התמוסס בערפל, מותיר
אותה עיוורת ומגששת באפלה. למחרת היא המשיכה במה שנקרא חייה,
המשיכה לתפקד כמכונה, על אוטומט קבוע. היא ניסתה להרפות, ניסתה
להתעלם מזה שבפנים עדיין פועם לב חי ומשתוקק, ניסתה לשכוח את
הזיכרון שהחזיר אותה לחיים. דבר לא עזר. עבר שבוע והיא שוב
חייגה את המספר המוכר. הם קבעו להיפגש, פגישה שמטרתה הייתה זהה
לכל הפגישות הקודמות, מין שלא עמד מאחוריו דבר מלבד הכאב החד
שהתלווה אליו, סבל מגוחך מהול בעונג חסר גבולות. בדרכו אליו
הבינה שהיא תאהב אותו לנצח, לא משנה כמה יחללו את גופה ולכמה
תציע את עצמה כקורבן, כמה תפתה לפשוע. הוא לעולם לא יהיה שלה
והיא תמיד תהיה שלו, לא משנה כמה עמוק תדחף את ראשה לחול, השמש
עדיין תזרח מלמעלה. בחושך אומנם ניתן להילחם, אך כיצד ניתן
להביס את האור? אין טעם אפילו לחשוב על כך. היא הידקה את החבל
על צווארה וסידרה אותו לצורת קולר. היא נזקקה למעט אוויר כדי
לחוש בהיעדר של מה שנזקקה לה יותר מתמיד. יותר מדי אוויר יחנוק
אותה, הבינה, נזהרת לחשוב אפילו לשנייה נוספת שניתן לרמות את
עצמה הלאה. אחרי הכל, היא הייתה שקרנית טובה מדי מכדי להתפתות
שוב. היא הביטה מחוץ לחלון האוטובוס. השמש הוסתרה בחלקה בעננים
אך ברור היה שכשתשוב לזרוח, יהיה זוהרה עז עוד יותר. הדקות
הספורות האלה, שהסתתרה מאחורי העננים, נתנו לאורה משמעות גדולה
אף יותר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לא רוצה
להשתמש בקונדום
,אני לא מוכרח
להשתמש בקונדום,
ואף אחד לא יוכל
להכריח אותי
להשתמש בקונדום

יצחק שמיר ברגע
אינטימי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/2/11 7:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אוקסנה פושקין

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה