חלמתי שאני יושבת בחדר אחות, מהסוג הצבאי, בזמן שלוקחים לי
מדדים. הנחתי מדחום דיגיטלי תחת הלשון וחיכיתי בסבלנות.

במהלך ההמתנה בחלום נזכרתי בזיכרון אמיתי: בשדה התעופה
בגווילין, לאחר טיסת-קונקשן מהונג-קונג, נלקחתי הצידה אחרי
שגברתן חמור סבר נעץ מבט חושד באשרת הכניסה המודבקת בדרכון שלי
ובי, לסרוגין, במשך יותר מדי זמן. בהתחלה חשבתי ש... הנה -
הנה, ידעתי! הויזה שלי מזוייפת! קיבלתי מסוכן הנסיעות המפוקפק
ויזה לא אמיתית בעליל! כלא סיני - הנה אני באה! החוורתי מאוד
בעודי מחוות יד תקיפות הפנו אותי לאזור צדדי מאחורי פרגוד, שם
איש בחלוק הושיט לי מדחום כספית ישן, אותו התבקשתי, בתנועות
ידיים ומלמולים, להניח תחת הזרוע. כשהובהר שאין לי חום ואני לא
נשאית של שום מגיפה מדבקת, המשכתי את תהליך בידוק הדרכונים.

המדחום בחלום מצפצף ואני שולפת אותו ממתחת ללשון ומגניבה מבט
בזמן שאני מעבירה אותו לאחות. על הצג כתובות הספרות שבע ותשע,
ואני מבינה ש... שאני לא מבינה. שבעים ותשע? אני שואלת את
האחות והיא מהנהנת בעוד ראשה רכון מעל מחברת גדולה, והיא רושמת
שם באותיות מדוייקות את הנתונים בתוך טבלה מודפסת. מה שבעים
ותשע, צלסיוס או פרנהייט? אני מתעקשת. היא עונה - מטרים, ואני
חושבת -

אה, מטרים. אם ככה הכל בסדר.