זה זמן מה אני תוהה
אם להפסיק לשאוף.
המציצה היא מותרות, אני אומר,
והבריות.

האוויר שבנוף
הרבה יותר נינוח
ללא הוואקום של פיח הכבישים.
וממגדל גבוה אעדיף לטבוע
לא לנשום,
לתת לאחרים.

כשאמות,
פזרו בין הידיים
כוס של יין, עוגב וחצוצרה
זמזמו עבורי מנגינה נושנה
פה-פה לה, פה-פה דה.
אך המארש לא יהדהד למרחקים הערב,
יידמו כלי ההקשה,
כי את התוף יחליף הספוג
הטעון בעוז הרוח
במשב ההכחשה.

והיד עוד נחושה.

במוזאון, חוסך אמן
מילים מיותרות במשיכת מכחול אחת.
ומשיכה, אני אומר,
נותרת חדלת אישים
כעשב שוטה בין צמחי בר.

גם אם נותר דבר-מה לומר,
אני שוקל, קופץ כתפיים
עד שנושק התנוך לבגד הקטיפה.
הגו זאת לפניי,
הדיאלוג השחוק לעייפה
והסרקזם בקימה ליום אחר.
אני אומר -

כשאמות,
פזרו בין הידיים
כוס של יין, עוגב וחצוצרה
זמזמו עבורי מנגינה נושנה
פה-פה לה, פה-פה דה.
אך המארש לא יהדהד למרחקים הערב,
יידמו כלי ההקשה,
כי את התוף יחליף הספוג
הטעון בעוז הרוח
במשב ההכחשה.

הזיכרון החזותי מאפשר
להתבונן מן הצד,
על ליל אמש הקר
ואפיסת הכוחות מסברת כיצד
הדרת ראשך מן הכר.

החיפוש אחר החוקיות מבשר
שלא תשובי עוד.
ומבטך המבוהל, גם הוא
נספג ונמהל.
עכשיו לרקוד.

כשאמות,
פזרו בין הידיים
כוס של יין, עוגב וחצוצרה
זמזמו עבורי מנגינה נושנה
פה-פה לה, פה-פה דה.
אך המארש לא יהדהד למרחקים, רבותיי,
יידמו כלי ההקשה,
כי את התוף יחליף הספוג
הטעון בעוז הרוח
במשב ההכחשה.

והיד עוד נחושה.