"אז מתי אתה מתחיל את הקריסה הנפשית שלך?" שאל אותי ניק, היינו
בחוף המבטיחים שלנו, ניק הכין לעצמו כוס מריחואנה וגלגל לעצמו
סיגרית ערק. "למה כוונתך?" שאלתי. "אתה יודע, התפרצות עצומה של
כעס וכאב על אחרים, פדרו." פדרו הוא קרא לי אותו כינוי שניתן
לי מאז שאני זוכר את עצמי, כולם קראו לי כך, נדמה לי שאפילו
אני שכחתי את שמי. שאלתו הייתה במקום כי היו לי את כל
המאפיינים של התפרצות של שיגעון שהייתה פופלרית בזמנו. "אני
תמיד האמנתי שאת הסבל והכאב שלי אני מביא על עצמי ובדרך כלל
אינני מביא אותה בפרסיה, זה תמיד נראה לי מגעיל ומפלצתי."
טענתי. "למה? הרי כל כאבייך וסבלך נוצרו מהסביבה, למה שהם יצאו
ללא פגע?" שאל ג'וני ובשאלתו הייתה יותר סיבות והשתתפות בכאב
המוכרת לשנינו משיחתנו בחוף המבטיחים שלנו. "בכל אופן אני כבר
תכננתי את שלי לכל מקרה." אמר ג'וני עם ברק בעיניו. "למה? לך
אין יותר מדי סיבות לכך."  "כן, אבל הכאב עדיין נמצא" אמר
כשעיניו מזוגגות בעודו מוציא את כלי נשקו ומשלח את רסנו
לכיווני ובאחרים, בעודי גוסס לעיתי רואה מבעד לעשן הבירה והבל
האל.אס.די את ג'וני נפטר מעולו ולבסוף מוצא שלווה בתוך הכאוס
של נפשו ושמחתי.

למארק.