ובאותם רגעים בהם אינך זוכר את קיומי, הכי קל לי להתקיים. כשאף
אחד בעצם אינו זוכר, וקיומי כאילו נעלם מעיניהם של עוברי
האורח, זהו הזמן בו הכי קל לי לנשום אבל הכי קשה לסלוח. לסלוח
בעיקר לעצמי, על המחשבות שרצות עליך בראש. אני חושבת שפעם הן
היו שונות, טובות יותר, רכות ולא פוגעות. כשאיש לא מסתכל
בעיניים שופטות, ואיני צריכה להשפיל מבטי ולדעת כמה הם צודקים.
זה הזמן בדיוק לעשות דברים גדולים. דברים שיעזרו לאנשים, ואולי
כבר עוזרים. במעמקי נשמתי הסבוכה רוצה להציל את העולם, אבל
איתך הרצון כאילו נעלם ורק רוצה להעלם איתו ושלרגע לא
תזכור...
כשאפשר לראות דרכי את הדממה מהדהדת בשקט. לראות אותה קורעת את
השמים מעל ראשי לגזרים. באותם רגעים, האדמה רועדת ולא תמיד
מספיקים לראות את הפצועים. ועמוק בפנים הילדה הקטנה זועקת, היא
לא רצתה לפגוע או לסיים חיים של אחרים. אבל כבר מאוחר לשגת,
ואת הטעויות עשית לא בשבילי. כבר ערב, והוא מחכה לשבת בצל
דמותה, והיא כמו רוצח סידרתי...
הדמעות שלה תמיד התגנבו בשקט, וכבר כאילו לא כואב לה בשבילך.
הרי בכתה לך בין הידיים אבל היית עיוור מדי בשביל להרימה.
והכאב שלה כבר לא נשפך עליך, הרי לך בסך הכל היה תפקיד שולי.
היא לא רצתה לחיות בזרועותיך, אבל תמיד חיפשה בך את המבין.
וכשהתאכזבה תמיד למראה עיניה, אתה אפילו לא הבנת שעשית לא
נכון. היא גססה לך בין הידיים, ואתה תמיד שתקת אחרון.